רבי ברוך צימר

אב"ד (אב בית דין) יגולניצה אליו : בית דוד קמט בתרס"ט (1908)
רב ביגולניצה 1908-1913
מביא את תולדות הרב מפי נינו יצחק פריי (בן חוה נכדתו).



ואלו תולדות משפחת צימר הידועות לנו:
הרב יוסף צימר חסיד רוז'ין, סוחר אמיד, מראשוני היהודים בדונאיוב גליציה. היה סבו של הרב ברוך צימר.
אביו הרב שלמה צימר שנולד בז' שבט תר"ח (1848) היה שמשו של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מונזון מאוזירנא נכדו של הרה"ק מרוז'ין.
הרב שלמה אף הוציא לאור יחד עם בן דודו הרב לייטער את ספר החסידות הידוע "בך יברך ישראל" בשנת תרס"ה 1905), בפשמישל. [מספרי החסידות הראשונים והיסודיים ובעיקר בחסידות רוז'ין על ענפיה השונים].
הרב שלמה נשא לאישה בשנת 1880 את מרת חיה מישקי [מרים] גלאנץ בת למשפחת גאונים ואדמור"ים. סבה היה הרב אריה ליב ליפשיץ רבה של שינאווה שחיבר את הספר "אריה דבי עילאה" . אשתו של הרב לפשיץ צירל טילא היתה בתו של הרב משה טיילבאום רבה של שינאוו ואח"כ של אוהל [ידוע ע"ש ספרו ה"ישמח משה"] הרב שלמה נפטר י"ג אדר א' תרפ"ט ונקבר בחלקת הרבנים בבית הקברות בוינה .
הרב ברוך נולד בשנת 1881 בדונאיוב ובהיותו בן 9 נכנס ללמוד בקבוצת הבחורים שכינס רב העיר הרב יחיאל מיכל לייטער ז"ל [שהובא ע"י משפחת צימר שהיו שארי בשרו החתומים על התחייבות אישית לתשלום משכורתו].
בקבוצת הבחורים למדו ש"ס בעיון ובבקיאות וסדר מיוחד בשולחן ערוך הלכה למעשה.
שם התבלט ברוך ביראת השמיים ובהתמדה ורבו השתבח בו רבות.
לאחר שלמד התקדם וקיבל הסמכה להוראה עבר לישיבתו של פוסק הדור הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון [מחבר השו"ת "דעת תורה"] בברז'אן, שם הוסיף תורה ודעת ואף זכה לסמיכה מאת פוסק הדור [ בי"ט חשוון תרס"ט - 13.11.1908] נשלח לכהן כרב ואב"ד ביגולניצה.
משנת 1908 ועד 1913 בקירוב, אז נקרא ללבוב.
ע"פ המופיע בספרו (שו"ת רב"צ), יגולניצה היתה עיר קטנה ושלווה, שכל תושביה יהודים יקרים
אשר רק לעיתים נדירות נזדקקו להכרעתו של הרב בשאלה החורגת מגדר הרגיל כגון במקרה בו נגזר כי רק שוחט מסויים ישחוט ושוחט אחר עבר על הגזירה ושחט ג"כ, בה פסק להטריף את הבשר ואף את הכלים שהיו בני יומם כדו'. בדרך כלל עסק בקדושין וגרושין [סידור גיטין ועוד].
התכתב עם רבנים ובעיקר עם שארי בשרו למשפחת לייטער מקצת מן המכתבים שנותרו לפליטה מופיעים בספרי הרב זאב לייטער "בית דוד" ו"ציון לנפש חיה"
בעקבות מלה"ע הראשונה נקלע הרב ברוך צימר לוינה שם נשא את זוגתו הרבנית חוה לנדמן בתו של הרב יעקב שמשון לנדמן האדמו"ר מביאליקאמין ונכדתו של האדמו"ר הראשון רבי נחום לנדמן אשר היה נשוי לבתו של הרב אורי מסטרילסק [בת נוספת של הרב יעקב שמשון היתה בת שבע אמו של אורי צבי גרינברג ].
שם נולדו בתו מרת חיה מושקא בלומה שנקראה ע"ש אמו של הרב ברוך ואמה של הרבנית חוה .
ובנו שנקרא יוסף ע"ש סבו של הרב ברוך – הרב יוסף צימר .
משם התגלגל במהלך המלחמה לרומניה שם נקרא לכהן כאב"ד בוקרשט משנת 1917 עד שנת 1950 וכחבר המועצה העליונה של הרבנות ברומניה, שם עסקו בענינים מסובכים ביותר כגון היתר עגונות, במיוחד בעקבות מלחה"ע ה-2 .
בשבתו בבוקרשט ובנוסף על תפקידו בהוראת הלכה ובהכרעה בשאלות שהופנו אליו עסק גם בהוראת הגמרא לבעלי בתים שבעיר ואף הקים "חברת ש"ס" שמטרתה לאגד את כל לומדי הגמרא במקום ע"מ שיוכלו ללמוד בצורה מסודרת וברורה.
במהלך מלחמת העולם השניה נתפס יחד עם משפחתו ונשלח למחנה עבודה משם ניצל בניסים גדולים ובאמצעות שוחד, הצליחו לברוח.
כאשר שבו לביתם בבוקרשט, נעמד אחד השכנים שהתגורר באותו אזור והיה קצין בכיר בצבא הרומני והגן בגופו על משפחת הרב באומרו כי הנו איש אלוקים קדוש.
כך הצליחו בסייעתא דשמיא מרובה לעבור את המלחמה, במהלכה [ב אדר א' תש"ג 1943] נפטרה אשתו חוה ונקברה בחלקת הרבנים בבוקרשט [עד העלאת עצמותיה בשנת תשמ"ה 1985 להר המנוחות].
משם עלה ארצה בשנת תש"י 1950 יחד עם בנו יוסף ולאחר מספר שבועות עלתה גם בתו מרת חיה שנישאה בינתיים לרב ישראל הלפרין נינו של הרבי מרוז'ין. [וילדה לו שתי בנות מרת חוה (נקראה ע"ש סבתה חוה צימר) ומרת חנה שרה (שנקראה ע"ש סבתה מצד אביה)].
משעלה ארצה התגורר הרב ברוך בדירה אותה קיבל מוועד שארית הפליטה בשכון הרבנים 13 ברוממה ירושלים.
אחר זמן נישא בזיווג שני לרבנית חוה הגר בתו של האדמו"ר משאץ הרב משה הגר אשר נעזר בו בהזקקו להלכה.
מאשתו זו לא נולדו לו ילדים .
ישב על התורה והעבודה ( ניב שמשמעו עסק בלימוד ובתפילה ועבד את אלוקים ) עד פטירתו כ"ב טבת תשי"ג 9.1.1953, נקבר בהר המנוחות בחלקת הרבנים .
[ אני בנה של חוה נכדתו ]

מצ"ב התשובה הנוגעת לשחיטה [המילים המודגשות הנן ציוני מקורות] .
סימן א'

שאלה:
קהל שקיבלו עליהם שלא ישחוט אלא שו"ב ידוע , ושו"ב אחר שדר שם וגם הוא הי' בכלל הקבלה הנ"ל אמר בפרהסיא שהוא יעבור על הקבלה הגם שהייתה בח"ח, ואח"כ הלך לכפר הסמוך ששם היו מותר לשחוט כל שוחט שירצה ושחט שם בהמה אחת , ובחזרתו העירה עבר תיכף על תקנת הקהל וח"ח הנ"ל ושחט שם .
ועתה באו אנשי כפר הנ"ל ושאלו אודות הבשר שנשאר עוד בידם משחיטת שו"ב הנ"ל ועל הכלים שבישלו בהם בשר משחיטתו שכבר עבר עליהם מעל"ע משבישלו בם בשר הנ"ל.

התשובה:
הנה יש בשאלה הנ"ל שלש ספיקות.
(א) אם נפסל השו"ב באמירתו שיעבור על קבלת הקהל ועל הח"ח הנ"ל מלשחוט עוד קודם שעבר בפועל .
(ב) את"ל שבאמירתו לבד לא נפסל ומותר לאכול משחיטתו יש לשאול אח"כ כשעבר בפועל אם נפסל למפרע משעה שאמר שיעבור .
(ג) אם כשעבר נפסל למפרע אפילו אם לא אמר שיעבור .

הנה בהיתר ספק הא' אען ואומר שיש ראיות מהש"ס שבר ישראל הגם שאמר שיעבור עבירה פלונית אמרינן מיהדר קא הדר בי' ולא אימר יעשה איסור , ובודאי אין לפסלו משום אמירתו לבד.
דאמרינן במס' ע"ז ד' ל"ב ע"ב אמר שמואל נכרי ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודי קמי ע"ז , בחזרה מותר מאי דהוה הוה , ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דילמא הדר בי' ולא אזיל , בחזרה אסור כיון דאביק בה מהדר הדר אזיל , והא תניא ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזרה אסור , אמר רב אשי כי תניא ההיא בישראל מומר דודאי אזיל .
הרי דמותר לכתחילה לשאת ולתת עם ישראל ההולך לתרפות , ולא חיישינן דילמא אזיל ומודי לע"ז או שיקנה מידי לתקרובת עכו"ם משום דאמרינן הדר בי' , ומכ"ש באמירה לבד שאין משגיחין ע"ז לפוסלו משום הא.
וגרסינן עוד במס' סנהדרין ד' ס"א ע"א רב המנונא אירכסו לי' תורי , פגע בי' רבה רמא לי' מתניתן אהדדי תנן העובד עכו"ם עובד אין אומר לא והאנן תנן האומר אעבוד אלך אעבוד נלך ונעבוד , אמר לי' באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה וכו' , רב אשי אמר סיפא בישראל מומר .
ופי' רש"י ז"ל ישראל מומר דכיון דקביל עליו תו לא הדר בי' שהרי הופקר בכך .
חזינן שתי סוגיות בש"ס שמתאימות בדבר אחד , ובשניהם ר"א על משמרתו עומד . ולטעמי' שבר ישראל אפי' אמר שיעבוד , ולא עוד אלא אפי' עושה מעשה והולך לעבוד ע"ז , אמרינן שאין בדבריו ובעשייתו ממש , ואינו חייב עד דפלח . רק במומר הואיל ומוחזק והופקר לכך חייב באמירתו לבד , שבודאי לא הדר בי' ואם הולך למקום שעובדים שם הגוים אסור לשאת ולתת עמו,
ואמרינן עוד במס' שבועות ד' מו' ע"א אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא בידי' ואמר איזיל ואיקטלי' לדיקלא דפלניא ואישתכח דקטיל ושדי , לא אמרינן דהוא קטלי' אלא עביד איניש דגזים ולא עביד .
ובתוס' שם ד"ה עביד איניש וכו' כתבו פי' ברוקח דוקא בסתם אדם אבל במוחזק לכך לא וכן נראה.
וחידוש בעיני על התוס' ז"ל שכתבו על דברי הרוקח שדוקא בסתם אדם אמרינן מיהדר הדר בי' ולא שום נזק ולא שום איסור אפי' אם אמר לעשות , אבל במוחזק לכך לא אמרינן הדר בי' וכן נראה , כאילו הרוקח מסברא דנפשי' אמרה לה וע"כ כתבו דמסתברא כוותי' , הלא דבריו הם ממש דברי ר"א בשני מקומות בש"ס הנ"ל וצ"ע.
הנה לעיל הבאתי דברי הש"ס ע"ז דנכרי ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודי קמי ע"ז , הרי בנכרי לא אמרינן דילמא מיהדר בי' וק"ל מכאן על פי' רש"י ז"ל בסנהדרין ד' מח' ע"א ד"ה מידי דאורחי' שכ' אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לבני נח , הילכך לא מיתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה , דילמא מיהדרו בהו ולא משמשי בהו ע"ז וצ"ע.
וראיתי בתוס' חולין ד' לט' ע"א ד"ה ריש לקיש אמר מותרת שכתבו מודה ר"ל שחייב מיתה , כדאמרינן בפ"ד מיתות ד' ס"א מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף , ואין לתמוה היאך נהרג הא דילמא מימלך ולא זריק דם לע"ז כדאמרינן בפ' ד"מ דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עבד , הכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק , ועוד דהכא ודאי לא מימלך ואפי' ודאי שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו מה ששוחט ע"ז ע"מ ליזרוק ע"כ .
והנה קשה לי על תירוץ א' של תוס' הנ"ל דהיכא דעביד מעשה לא מימלך , הלא בש"ס ע"ז הנ"ל מבואר אע"ג דעבד מעשה בהילוכו שהולך לעבוד שם ע"ז אעפ"כ אמרינן הדר בי' שימלך ולא יעבוד.
ונלפע"ד שתוס' לטעמייהו אזלו, בהתוס' בסוטה ד' לט' ע"א ד"ה כל כהן וכו' בא"ד כתוב לאמור, ושיעור תכיפה של נטילת ידים של כהנים קודם הדוכן ונשיאות כפים איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה , דאמרינן בפ' כל הפסולין ד' ל"ג ע"א כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו , מפני שהיתה בשער נקנור , שאין מצורע יכול לכנוס שם . אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה . ובמס' מידות פ"ה משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי כהנים שכל א' הי' י"א אמה ע"כ.
הנה נראה מדברי התוס' הנ"ל שהילוך לא חשיב מעשה כלל וכשהיי' בעלמא נחשב אותו זמן שהלך בו .
דהרי חלקו שם על רש"י ז"ל שפוסק דכהנים שמשו ידייהו שחרית אינם צריכין עוד לנט"י קודם הדוכן והם הוכיחו שצריך סמיכה בלתי שהיי' , ואיך א"כ מייתי ראי' מפ' כל הפסולין , הלא התם הי' צריך להוליך הקרבן משער נקנור עד מקום המזבח , ע"כ הוי הפסק ההילוך של כ"ב אמה .
אבל בשהיי' בלבד מאן יימר ששיעור הילוך של כ"ב אמה הוי הפסק . אע"כ שס"ל שהילוך לא הוה מעשה כלל וכשהיי' בעלמא דמיא .
וכ"כ הט"ז ז"ל בא"ח סי' ח' ס"ק י"א ודלא כדמשמע ממג"א ז"ל סי' קס"ו , ודמי למאי דאמרי' בעלמא שבת ד' ק"ד ע"ב אמר ר"א כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב , כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה , וקריבה בעלמא בלתי מעשה אחרת לאו כמחוסר מעשה דמי , הגם שצריך לילך, הגם שהולכה היא א' מד' עבודות שהקרבן נתפגל בהן , במחשבת פיגול בקדשים התורה אחשבה .
ויש להביא ראי' לשיטת התוס' שהילוך לא הוי מעשה ממס' פרה פ"ז מ"ו המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול ,משמע שההילוך גופא לא הוי שום מלאכה ע"ש ודו"ק.
והשתא לא קשה הקושיא שהקשיתי על התוס' ,שהם לא כתבו רק בשחיטה דהוה מעשה גמור , ע"כ כיון שעשה מעשה ושחט ע"מ לזרוק לע"ז , בודאי לא מימלך אבל הילוך לא הוה מעשה , ושפיר אמרינן מיהדר קהדר בי' . אך לפ"ז למה אמר ר"נ הלשון איזיל ואקטלי' לדיקלא דפלניא שעדיין מחוסר הליכה , למה לא נקיט רבותא יותר אפי' כבר הלך אעפ"כ אמרי' הדר בי' כדאמרי' שם בע"ז .
ונלפע"ד , שיש לפרש בכל מקום בש"ס שנמצא שם הלשון איזיל ואעשה דבר פלוני , אין הכוונה שמחוסר הליכה , אלא אפי' אם עומד אצל הדבר ההוא . לשון ב"א אומר כן .
ודומה למה שהוכיחו התוס' במס' שבועות ד' ל' ע"א בד"ה מצוה בבעלי דינין שיעמדו , מש"ס מועד קטן ד' כ"א דכל מקום שנאמר ועמד ויש מעשה לאחריה ,כמו עמד ואמר לא משמע עמידה , כמו עמדה וקדשה, עמדה ונשאת, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ועוד ע"ש .
כמו כן הכוונה בכל מקום שאמר איזיל ואעשה לאו למימרא שילך , אלא כן דרך ב"א לדבר אם רוצה לומר אעשה אומר איזיל ואעשה .
והשתא קמ"ל ר"נ רבותא יותר , אפי' אם עומד אצל דיקלא דחברי' ונקט נרגא ואומר אקטלי' , הגם שאינו מחוסר שום דבר אפי' הליכה אעפ"כ אמרי' הדר בי' .
ועיין בלשון רש"י ז"ל בסוגיא דסנהדרין שהבאתי לעיל, והנה יש לנו שלש סוגיות בש"ס המתנבאין בסגנון אחד , אשר איש הישראלי שאומר שיעשה עבירה פלונית לא משגיחינן על דבריו כלל , ואין לחייבו ואין לפוסלו משום זה .
ואין להקשות לפ"ז מש"ס ב"ק ד' קי"ז ע"א ההוא גברא דהוה בעי אחויי אתיבנא דחברי' , אתא לקמי' דרב , א"ל לא תחוי ולא תחוי , א"ל מחוינא ומחוינא , יתיב רב כהנא קמי' דרב שמעי' לקועי' מיני' , קרי רב עלוי' בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר , מה תוא כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו , אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד פרסאי אין מרחמין עליו , ולמה לא נאמר הדר בי' כמ"ש לעיל , דהרי עדיין לא הראה רק אמר להראות לאנס אתיבנא דחברי' , ולמה שבחי' רב לר"כ ואמר שטוב עשה במה שעשה .
ורציתי לומר , שרב ור"כ דנו במסור דין רודף שניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף , עפ"י גזירת הכ' , דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' , התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו . עי' ברש"י ז"ל שם ע"ב ד"ה מגופו הגם שעדיין לא עשה אלא הולך לעשות .
אבל ברמ"א ח"מ סי' שפ"ח סעי' ח' כתב וז"ל ואפי' לא מסרו עדיין רק שאומר אלך ואמסור , אם אומר כך בפרהסיא , נפסל לעדות ולא אמרינן בכה"ג עביד אינש דגזים ולא עביד .
וזה נובע ממרדכי פ' הגוזל בתרא ,ואח"כ מביא בשם מרדכי בפ' הנשבעין דיש חולקין אא"כ מוחזק בכך עכ"ל.
והנה המרדכי בפ' הנשבעין על דברי ר"נ שהבאתי לעיל , כ"כ ולא ולא מיירי שם ממוסר , ועכצ"ל דלא ס"ל לרמ"א ז"ל לחלק בין מסור לשאר דברים , וצריך לתרץ אליבא דיש חולקין הש"ס ב"ק הנ"ל ע"פ מה שכתב הבה"ט ז"ל בא"ע סי' י"ז ס"ק ט"ו בשם מהריב"ל ח"ג סי' ו' וח"ב סי' י"ג מי שאומר כמה פעמים שישתמד , אע"פ שפייסוהו ולא עשה מעשה , אפשר להחמיר שהוא פסול מדאורייתא . וכתב לעיין בכה"ג בהגהת ב"י סעי' כא ובפ"ת ציין לעיין בזה בק"ע שבס' ב"ש ס"ס זה בסי' ס"ח, ס"ט ע' .
ולפי דברי המהריב"ל ז"ל א"ש הש"ס ב"ק שם , דמנא ידעו דהוה בעי אחויי , אלא בודאי שמעו ממנו שאמר כך ,ולאחר שהזהיר אותו רב שלא יראה חזר ואמר שתי פעמים מחוינא ומחוינא , ואמר א"כ דבר זה שלש או ארבע פעמים לכך אמרינן דלא הדר בי' .
ולפי דעה קמייתא מה שכ' הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' ב' ס"ט מסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה לאו דוקא אם כבר מסר אלא אפי' אם אומר אלך ואמסור ג"כ נפסל .
הנה הש"ך ז"ל ביו"ד סי' שמ"ה ס"ק ג' כתב שם וז"ל וכתב הב"ח בשם מהרש"ל דאפי' אמר ראו שאני עולה כו' ולא ראוהו עולה , אדבורי' לחוד לא סמכינין ואינו בחזקת מאבד עצמו לדעת . וכתב שדבריו נכונים ע"ש .
ע' בנוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ד ובחת"ס חאה"ע ח"ד סי' ס"ט מ"ש עליו .
שוב ראיתי למו"ר המהרש"ם ז"ל ח"ב סי' קס"ח שהביא מכ"מ בזה החת"ס ז"ל שם מביא ג"כ דברי התוס' ז"ל בחולין שם שהבאתי ונהניתי כי אחר זמן רב אחר שכתבתי הנ"ל בא לידי תשובה זו .
שוב בא לידי תשובת דברי חיים ז"ל ח"ב חיו"ד סי' כ"ז ,שהשיב על הטבח שהביא לפני החכם ריאה שהי' בה קמט והי' נשבר הצלע כנגדה , וכאשר שמע הטבח שהשו"ב עם הרב רוצים לילך לבית המטבחיים לבדוק אם יש עוקצים בצלע ויהי' טריפה , הקדים א"ע לבית המטבחיים וקצץ העוקץ .
ושאל השואל מה דינו של הטבח אם מעבירין אותו . והחכם השואל ז"ל רצה לדמות זה למה שכתבו התוס' כתובות ד' ע"ב ע"א ד"ה אי דידע נפרוש בא"ד : ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילתו אינה יוצאה בלא כתובה . דיכולה לומר משחקת הייתי , ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך . כמ"כ יכול הטבח לומר כיון שלא באת תקלה ע"י לא מיקרי חשוד . ויכול לומר הייתי חוזר ולא למכרו בחזקת כשר .
והד"ח ז"ל השיב ע"ז דלא דמי . התוס' לא כתבו רק שלא להפסיד הכתובה , כ"ז שלא האכילתו בפועל . אבל הטבח שרצה להאכיל דבר איסור ודאי צריך להעבירו . כמבואר בתשו' הרשב"א ז"ל גבי שוחט שנתן לחבירו לבדוק הסכין , ובדק רק שתי פעמים מן הי"ב בדיקות . ולקח זה הסכין ממנו והלך לשחוט . שמעבירין אותו . שנראין הדברים שרצה לשחוט בלא בדיקה . וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' קי"ג דאפי' לא הכשיל עדיין , וי"ל שכוונתו הי' לבדוק עוד הסכין , מ"מ מעבירין אותו אפי' בפ"א . והביא ראי' מהא דשתלא וטבחא כמותרין ועומדין , כמבואר ביו"ד סי' י"ח וקי"ט וכ"כ בת"ש סי' ב' וכו' ע"ש .
ולכאורה , דברי התוס' בכתובות סתרו דברי התוס' בחולין שהבאתי דהיכא דעביד מעשה לא אמרינן הדר בי' . אבל י"ל התוס' בכתובות סברי כתירוץ הב' בתוס' חולין שם . ולפ"ז , למה דפסק הש"ע אה"ע ס' קט"ו סעי' א' כדעת הרשב"א בתוס' כתובות , ס"ל להלכה דגם בעביד מעשה אמרי' הדר בי' אם רק רצה ולא עביד בפועל . אבל המהר"ם מינ"ץ ז"ל שמובא בתשו' חת"ס ז"ל שם , שכ' מי שהפיל עצמו למים שאין להם סוף יש להקל . דלמאי ניחוש , דילמא גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק , זה אינו דהרי בשאט נפשו הפיל עצמו למים ומואס בחיי' . ע"ש . נראה שפסק כשיטת התוס' בחולין לתירוץ הא' , ולא כדפסקינן באה"ע שם כשיטת הרשב"א ז"ל בכתובות שם , דגם בעשה מעשה חיישינן דילמא נמלך , וצ"ע .
אבל בשו"ב פסקו הפוסקים הנ"ל דבעשה מעשה מעבירין אותו ולא אמרינן הדר בי' . וטעמייהו י"ל כעין שמובא בתשו' אחרונים מ"ש הרמב"ן והריטב"א ז"ל רפ"ק דחולין אהא דקאמר : במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר , ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי , כשר . והקשו בתוס' : הא עזרה ר"ה הוא וספק טומאה בר"ה ספיקו טהור . ותי' הרמב"ן וריטב"א דבמוקדשין לא דיינינן דין ס"ט בר"ה . דכיון דבעי שימור בעי ודאי טהור . ומזה למדו האחרונים ז"ל דכל היכא דבעי שימור גם ארובא לא סמכינין . ע"פ מ"ש השמ"ק בב"מ ד' ו' ע"ב גבי קפץ א' מהמנוין לתוכן : דכיון דדרשינן עשירי ודאי ולא ספק גם רוב לא מהני . דגם רוב אינו אלא ספק רק התורה התירה ספק זה . עי' בספר קרן לדוד סי' א' שמביא מכמה תשובות בזה .
הרי דבמקום דבעי שימור גם בספק כל שהוא לא הוי שוב בחזקת שימור . כ"כ ס"ל להפוסקים הנ"ל גבי שו"ב . כיון דצריך להיות תמיד בחזקת ירא שמים מרבים , לא אמרי' גבי' הדר בי' שלא לפוסלו אם התחיל לעשות דבר שלא כדת של תורה . אבל באמירה בעלמא בודאי אין מעבירין אותו , כלשון הש"ס עביד איניש דגזים וכו' .ולא יצא בזה אם לא אמר רק פעם אחת מחזקת שימור לנאמן . וי"ש .
עי' בתשו' מהרש"ם ז"ל ח"א סי' קי"ח שמביא בשם שו"ת עבודת הגרשוני סי' מ"ח שהביא בשם נימוקי מהר"ם ז"ל , דאע"ג דגזים אינש ולא עביד ה"מ בצנעה , אבל בפרהסיא ובב"ד גזים ועביד . ובזה יש ליישב ג"כ ש"ס ב"ק הנ"ל כיון שאמר כן בב"ד של רב .

ובעמדי בדינים אלו ארשום מה דתמיה לי על מ"ש הפרמ"ג ז"ל ביו"ד סי' ב בש"ד ס"ק י"ב . וז"ל : והנה אם ראינו שאכל נבילות חצי שיעור הי' נראה לכאורה דנאמן בשבועה , דעל חצי שיעור לאו מושבע הוא , כמ"ש התוס' ז"ל בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי אמנם ראיתי להת"ש אות י"ב בפשיטות דלא מהני . וצ"ע למה . כיון דלאו מושבע הוא ומדבריו נראה דמושבע הוי כה"ג . ע"ש .
ונפלאתי ע"ז . הלא מחלקין שם בהדיא התוס' ז"ל , בין אם נשבע שלא יאכל ח"ש מנו"ט דבזה דוקא אמרינן דעל ח"ש לאו מושבע ועומד מהר סיני . ובין נשבע שיאכל ח"ש מנבלה וטריפה , דבזה אמרינן דגם על ח"ש הוי מושבע . והפרמ"ג ז"ל הא מיירי שאכל נבילות , בזה שפיר כתב התב"ש ז"ל דהוי מושבע ועומד מהר"ס . ועי' ביו"ד סי' רל"ח בש"ך ס"ק ו' שכתב כן בפירוש בשם התוס' , והביא שגם הרשב"א ס"ל כוותייהו . רק הרמב"ם ס"ל שגם בנשבע לעבור על ח"ש הוי אינו מושבע . וא"כ זה תלוי במחלוקת שבין התוס' ורשב"א ז"ל ובין הרמב"ם ז"ל , והת"ש פסק כתוס' ורשב"א , וכך נראה מהש"ך שם . וצ"ע.
נחזור לנידון דידן שכל הראיות שהבאתי יתנו עידיהן ויצדוקו הדין דין אמת , שאין אדם נפסל ע"י אמירה בלבד שיעשה דבר איסור . רק במוחזק לכך או שאמר דבר זה כמה פעמים . ובמסור מצינו שתי דעות בש"ע .וגם הדעה קמייתא דס"ל דמסור נפסל אפי' רק באמירה בעלמא , ואפי' אם אינו מוחזק , תנאי התנו בזה שרק אם שונא לחבירו שאמר למסרו . עי' בח"מ סי' ל"ד סעי' כ' ובנתה"מ שם . ולפ"ז אין לפסול את השוחט שאמר לעבור על קבלת הקהל שלא ישחוט אלא שוחט ידוע , אפי' לפי מה דפסקינן ביו"ד סי' א' סעי' י"א דיש לפסול את השוחט אם כבר עבר על תקנה כה"ג .
ונשאר לנו רק לעיין אם כשעבר בפועל זמן מה אחר אמירתו על תקנה הנ"ל , אם יש לסמוך על חזקת כשרותו ולאכול משחיטתו עד זמן שעבר . או יש לפסלו למפרע משעת אמירתו לעבור. עי' לקמן סי' ג' שהבאתי בשם המהרי"ק ז"ל שכ' ג"כ הכי .
הנה זה תלוי במחלוקת שבין הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק ח' ובין הט"ז סי' קי"ט ס"ק ט"ז אם יש לפסול את השוחט למפרע . אם נעשה חשוד או פושע . דהרי גם בכאן הטעם שנפסל השוחט משום דהוי חשוד לאותו דבר .
ואין להקשות דברי הט"ז אהדדי , דבסי' קי"ט גבי לאסור השוחט גם למפרע אוסר , ובסי' רס"ח ס"ק ט"ז גבי גר שחזר לסורו כתב דלא אסרינן יינו למפרע . דכיון שבא לכלל ישראל הוחזק לכל דבר כישראל , ואין לך לפוסלו עד שיוודע לך שהוא פסול משם ולהבא . דגבי שוחט הטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת , ע"כ חיישינן גם למפרע . עי' בתב"ש סי' ב' ס"ק ל"ב . עי' בפרמ"ג בש"ד סי' א' ס"ק ח' אות ד' שכ' דיש להחמיר בדאורייתא . ומ"מ הכלים שאינם בני יומם יש להתיר בה"מ .
ומ"מ בנ"ד נלפע"ד דגרע טפי . דאחר שעבר בפועל יש לפוסלו משעה שאמר לעבור , משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו . דאיתא במס' חולין ד' ל"ט ע"ב : שחטה ואח"כ חישב עלי' זה היה מעשה בקיסרי , ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכו' . אמר רב שיזבי : לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג . הי רשב"ג . אילימא רשב"ג דגיטין , דתנן : הבריא שאמר כתבו גט לאשתו רצה לשחק בה . ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת . אמר רשב"ג : אם מעצמו נפל הר"ז גט . ואם הרוח דחתו אינו גט וכו' . ודלמא שאני התם דקאמר כתבו . ופי' רש"י ז"ל : דאיכא קצת הוכחה בתחילה , ונפילתו גלויי מלתא בעלמא הוא דהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר . ע"כ . הרי דאם בתחילה אמר דיבור ואח"כ עשה מעשה אמרינן דסוף מעשה מוכיח על דיבורו שבתחלה , דלא לשחק קאמר . ולפ"ז גם בנידון דידן א"א לומר על דיבורו עביד אינש דגזים ולא עביד , כיון שראינו בסוף שקיים מה שאמר . א"כ נפסל משעה שדיבורו להרע הוציא מפיו אליבא דכ"ע . וגם הכלים אסורים הגם שאב"י .
וא"ל לפ"ז למה התירו שם בע"ז לשאת ולתת עם ההולך לתרפות מטעם דהדר בי' , הא בסוף כשיבא לשם תגלה מלתא למפרע שנעשה איסור . לק"מ , דהרי פסקינן ביו"ד סי' קמ"ח ס"ב דאם עבר ונו"נ בג' ימים שלפני אידם מותר בהזאה וכיון שבדיעבד מותר לא חשו לכתחלה על הוכיח סופו על תחילתו .
וכבר ציינתי על תשו' נוב"י ז"ל , שגם הנוב"י מביא ראי' מסוגיא זו לענין היתר עגונה , דאמרינ' הוכיח סופו על תחלתו . שבודאי הנמצא הוא זה שעשה מקודם דבר שמוכיח על סוף מעשהו . וגם החת"ס ז"ל שם לא פליג באם ראינו שזה שאמר בתחלה הוא בעצמו עשה בסוף המעשה . אמנם לומר שתחלתו של זה שעשה או שאמר איזה דבר מוכיח על סופו של זה שזה הוא בעצמו שעשה ההתחלה , זה לא אמרינ' . ע"ש ותבין .
והנה הפרמ"ג הביא שם בשם התב"ש בדין שוחט שעבר על תקנת הקהל להתיר בה"מ . והנוב"י קמא חיו"ד תשובה א' כתב על הפר"ח שמקיל בזה , שאין בדבר כדאי להכריע בדבריו כל חכמי ישראל הש"ע והאחרונים . ע"כ קשה להקל בנדון דידן .
ראיתי להרשים בכאן דבר אחד שהוא דוגמא לדלעיל בסוף מעשה במחשבה תחלה , במה שאמרתי ליישב קושיא החמורה אשר ראיתי מובא בתשו' מצפה אריה חא"ח סי' י"ז בשם הגאון רע"א בספרו דרוש וחדוש והגאון מליסא בספרו נחלת יעקב . על הא דאיתא במס' סוכה ד' מ"א ע"ב במשנה : ר' יוסי אומר : יו"ט הראשון שחל להיות בשבת , ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור . מפני שהוציא ברשות . ופריך שם בגמ' , על אביי דאמר : לא שנא אלא שלא יצא בו , אבל יצא בו חייב . והא מדאגבי' נפק בי' . ומשני : כשהפכו . ורבא משני : הכא במאי עסקינן כגון שהוציאו בכלי . וע"ז הקשו הגאונים הנ"ל דמאי פריך הא מדאגבי' נפק בי' , דמ"מ הוא פטור משום שבת . דבשעת עקירה הלא הי' טרוד בדבר מצוה , ולכשנעשה עקירה בפטור שוב לא מחייב , כמו דקיי"ל : כל המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור . שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך . והניחו בצ"ע .
והנה אין הספרים כעת ת"י . ונעיין אנן בעז"ה בפירוקא דהאי קושיא אלימתא. הנה יש לעיין שיעור הגבהת לולב לצאת בו כמה הוה . וגם בכל התנופות של קדשי השם לא מצאתי עדיין שיעור . התוס' בסוכה ד' ל"ז ע"ב ד"ה כדי לעצר רוחות רעות כתבו : דלאו בכל התנופות עושין כך , היינו מוליך ומביא מעלה ומוריד , אלא דוקא בתנופות שתי הלחם דעצרת וכן ללולב . וא"כ בשאר התנופות הוי הפי' של והניף לשון הרמה . לפ"ז יש לשאול הרמה זו כמה .
ונלפע"ד שדבר זה תלוי בפלוגתא של רש"י ור"ת ז"ל .
בהגה"מ בפ"ב מהלכות מכירה כתוב וז"ל : בדין הגבהה פרש"י שצריך שיגבהנו ג' טפחים , שיצא מתורת לבוד . ור"ת פי' שדי בהגבהה טפח , כדאשכחן בשתופי מבואות פ' חלון . ואין[C1] כ"כ ראי' משם דשאני שתוף דרבנן . ועי' בתוס' פ' המניח גבי הא דאמר רב אשי כשהפכה פחות מג' . עכ"ל . והמחבר בח"מ סי' קל"ח סעי' ב' הביא השתי דעות בלתי שום הכרע .

ולפי הנראה שגם לענין תנופה תלוי בפלוגתת רש"י ור"ת ז"ל . לשיטת רש"י ז"ל צריך שלשה טפחים , ולשיטת ר"ת ז"ל סגיא בטפח אחד . וגם בהגבהת לולב לצאת בו באנו למחלוקת של רש"י ור"ת .
והשתא לשיטת ר"ת ז"ל שבאם הגביה את הלולב טפח כבר יצא י"ח , בודאי לא קשה קושייתם של הגאונים הנ"ל . דהרי מבואר בסוכה ד' מ"א ע"ב שהי' מנהגם להניח את לולביהם ע"ג קרקע . דהכי איתא שם : תניא ר' אלעזר בן צדוק אומר : כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים , אדם יוצא מביתו ולולבו בידו , הולך לביה"כ ולולבו בידו , קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו , קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו ע"ג קרקע , וכו' .
ואם הלולב מונח ע"ג קרקע צריך עקירה שלשה טפחים כדי להתחייב בשבת משום הוצאה מרשות לרשות . וא"כ לא קשה קושייתם ז"ל . דהרי כיון שהגביה טפח אחד כבר יצא י"ח , והעקירה לענין חיוב שבת לא באה רק אחר שהגביה שלשה טפחים .
ולפ"ז נמצא שגם העקירה נעשה בחיוב , כיון שכבר יצא ושוב לא הי' טרוד בדבר מצוה . כעין שכתבו התוס' כתובות ד' ל"א ע"א ד"ה נימא וכו' . ע"ש . וקושייתם הנ"ל חזקה לשיטת רש"י ז"ל , דס"ל שגם ההגבהה לצאת בו צריכה להיות שלשה טפחים , והשתא באה העקירה לענין חיוב שבת ויציאת י"ח נטילת לולב שניהם כאחד .

אמנם , י"ל דיש לחקור מניין לנו דאין יוצאין י"ח נט"ל רק אם מגביה את הד' מינים , הלא בתורה כתוב ולקחתם לכם וגו' . והיכן נזכר בכאן הגבהה . דילמא סגיא רק לאחוז הד' מינין בידו אפי' אם לא הגביה , כפשט הפשוט לפי לשון לקיחה . ובא"ח סי' תרנ"ב סעי' י"א כתב הרמ"א ז"ל : וכל הנענועים אינן מעכבין , ובאיזה דרך שנענע יצא בדיעבד . ע"ז כתב המג"א ז"ל : צ"ע דהא אפי' לא נענע כלל יצא , כדאמרי' בגמ' בכ"ז מדאגבי' נפק בי' . הנה מביא ראי' מגמ' דעכ"פ צריך הגבהה , אבל לא גילתה לנו הגמ' מהיכן נלמד זה .
וא"ל דהתם בסוכה ד' מ"ז ע"ב מביא הש"ס פלוגתת ר"י עם ר"א ב"י לענין ביכורים הטעונין תנופה . ר"י מפיק לה מוהנחת זו תנופה . ור"א ב"י מפיק לה מולקח הכהן הטנא מידך , לימד על הביכורים שטעונים תנופה . מ"ט דר"א ב"י , אתיא יד יד משלמים . וע"ש בתוס' ד"ה הבכורים דר"א ב"י יחיד הוא בלימוד זה , ואעפ"כ הלכתא כוותי' . כדאיתא במנחות ד' ס"א ע"ב דרב גוברי' . ולפי הלימוד של ר"א ב"י דולקח דכתיב בביכורים הפי' התיבה הוא שיניף . ומבואר בתוס' שהבאתי שבכאן גבי ביכורים הויא הפי' של תנופה הגבהה . הגם שבד' מ"ז ע"ב ד"ה הביכורים כתבו שגם בביכורים צריך מוליך ומביא . זה כתבו רק לר"י , שמפיק לה מוהנחת והוי לשון לך נחה . ובד' ל"ז ע" ד"ה כדי שם כתבו אליבא דהלכתא כר"א ב"י , דלדידי' הוי ולקח לשון הרמה . ולא נשמע שצריך מוליך ומביא . ולא קשה דברי התוס' אהדדי .
ומזה נוכל ללמוד גם גבי לולב דכ' ולקחתם וגו' , שצריך הגבהה . עי' בט"ז יו"ד סי' ג' ס"ק א' דאפי' לחומרא ילפינן חולין מקדשים , היכא דהויא גלויי מלתא בעלמא להבין הפשט של תיבה אחת בתורה .
ומביכורים נלמד לשאר מצוות . היכא דכתיב לקיחה הפי' הוא שצריך להגביה , היכן דשייך לומר כן . וזהו דוקא לר"א ב"י , אבל לר"י ולכל שאר התנאים יוכל שפיר להיות דיוצא באחיזת ידו בלבד הגם שלא הגביה . והתם בד' מ"א הא קיימינן אליבא דר' יוסי , והוא מסתמא כר"י ס"ל , כמו שאר התנאים דולקח דכתיב גבי ביכורים לא משמע להו הגבהה . ולדידיה יוצא אפילו לא הגביה את הלולב אלא אחזו בידו . וא"כ בא יציאת י"ח קודם העקירה לענין חיוב שבת . והא דקאמר הגמ' מדאגבי' נפק בה , ולמ"ש הא נפק בי' משעת אחיזת ידו . צ"ל דלא בא לדייק דדוקא בהגבהה ולא באחיזה , אלא האמת נקיט . כיון שרצונו להוציא לחוץ בודאי אגבי' ואחזו בידו א"כ כבר יצא י"ח .
וע"כ צריך לומר כן , דאי לא תימא הכי אלא כוונת הג' בכאן דדוקא בהגבהה יוצא ולא באחיזה , תקשה לנו קושיא חמורה : למה לי' להש"ס לדחוק ולומר כשהפכו או כשהוציאו בכלי , הא בפשיטות יש למצוא אופן שיתחייב משום הוצאת שבת ולא יפוק בי' . כגון בגרירה , כדאמרי' בכתובות שם לא ע"א : הגונב כיס בשבת חייב , שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה . היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור . שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד . ועי' בתוס' שם ע"ב ד"ה אלא במיצעי דאם מוציאו דרך מחתרת , אפי' בזוטרי חייב . משום דדרכו בגרירה . ולפ"ז נוכל שפיר ליישב גם כאן כן . שהי' מגרר את הלולב דרך חור להוציאו לר"ה . דלפי שורת הדין חייב , אלא משום שהי' טרוד טרדה דמצוה פטור . ואין לחייבו משום שכבר נפק בי' , דהא לא אגבי' אלא גררו . אלא עכצ"ל דסבירא לי' להג' דלר"י גם באחיזה לבד בלתי שום הגבהה יוצא . ע"כ א"א לאוקמא בגרירה . דגם בגורר צריך לאחוז הלולב .
ואין להקשות לפ"ז מה מתרץ אביי כשהפכו . ופרש"י ז"ל : בשעת הגבהה הפך את הלולב . ולפי הנ"ל הא יצא משעת אחיזה קודם שהפכו , י"ל דאם אדם רוצה לאחוז הלולב מהופך ע"כ צריך ליקח אותו בהפיכת יד , כדי כשיהפך אח"כ את הלולב יאחזנו בידו כדרך כל אדם . וס"ל להג' שאם אוחז הלולב בהפיכת יד שהגודל למטה והקמיצה למעלה לא יצא י"ח , משום שלא נוטלו כדרך שבני אדם נוטלים .
נמצינו למידין (ד"ה גודל) דבנטילת לולב לצאת בו צריך להגביהו אליבא דר"א ב"י דהלכתא כוותי' . ושיעור הגבהה : לשיטת רש"י ז"ל הוי שלשה טפחים . ולשיטת ר"ת ז"ל די בטפח אחד . וגם צריך ליטלו כדרך שבני אדם נוטלין . דהיינו שיהי' הגודל למעלה והקמיצה למטה . ואם נוטלו בהפיכת יד לא יצא י"ח .
שוב אחז"ר פקחתי עיני , וראיתי שחקירה זו בענין שיעור הגבהת הד' מינין ואם צריך הגבהה או די בנטלו בידו בלבד, כבר נשמע בין החיים . בתשו' מרן המהרש"ם ז"ל ח"א סי' א' , מביא בשם הצל"ח ז"ל שבת קל"א , דבלולב יצא גם בנטלו בידו בעודו במחובר . גם הביא חבל נביאים דס"ל דבעי עכ"פ הגבהה , ודלא כרש"ש סוכה מ"ב (ואין הגהת הרש"ש ז"ל ת"י כעת) .

ואגב אעיר במה שהביא שם קושיא בשם הגאון ממיר ז"ל בא"ח סי' תרל"ד ס"ג . בהא דאם יש בסוכה זע"ז ונתן בה בגדים להנאותה וממעטים אותה מזע"ז פסולה . דלמ"ש הב"ח סי' תרל"ט דדוקא אם אסור ליטול הנוי כל ז' מתבטל וממעט מן השיעור , משא"כ בהתנה שאינו בודל כל ביהש"מ . א"כ לפי פשטות לשון הש"ע דמיירי גם בתחלת עשיית הסוכה דיצא הכי . והרי כיון דהסוכה פסולה לא הוקצה הנוי למצוותו , ומותר ליטלן ואינו ממעט , וראוי להיות כשרה והוי תרתי דסתרי . שא"א להיות ממעט ופסולה . ואדמו"ר הגאון זללה"ה שם כתב ע"ז שהיא קושיא מושכלת . ותירץ ע"פ שיטת הירושלמי בב"י א"ח סי' ש"י דגם מוקצה בטעות הוי מוקצה . ע"ש .
ולפע"ד לא אוכל להבין דהא מצינו כה"ג בחתיכה הראויה להתכבד ביו"ד סי' ק"א דלא בטל . דאם יתבטל יהא ראוי' להתכבד . ע"ש בפרמ"ג . ועי' עוד בתוס' פסחים ד' כ"ו ע"ב ד"ה עלה , שכ' וז"ל : וא"ת אמאי פסולה , הא ודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט . וי"ל דאם נאמר כשרה הוה ניחא לי' , ולכך אין להכשירה . כמ"כ אמרי' בכאן דע"כ פסולה , שאם תהיה כשרה ימעט מזע"ז .
ולפע"ד הפעוטה הדבר דומה ממש ולק"מ . דו"ק . עי' בט"ז א"ח סי' תרע"ג ס"ק ו' מה שהביא בשם התה"ד בזה ובשע"ת שם בשם השבוי' סי' ל"ב .

ועתה בא לידי הספר א"א מהד"ת מהגה"ק מבוטשאטש ז"ל עם ההערות של הגאון ר"מ אריק ז"ל , וראיתי מה שהעיר לסי' תרנ"ח וז"ל : ועכ"פ נראה מדברי הרב ז"ל פה , דלצי"ח נטילת לולב ואתרוג ל"ב הגבהה ג"ט . דאם נימא דבעינן גם לזה הגבהה ג"ט , א"כ כשמחזיר לו האתרוג ורוצה לצאת בו מגביה ג"ט . וע"כ דסובר דלא בעינן הגבהה לזה . וכמ"ש הרש"ש סוכה מ"ב . אמנם בכפ"ת סוכה ל"ט כ' להדיא דבעינן בלולב הגבהה ג"ט לרש"י וטפח לר"ת במגביה מן הארץ יע"ש וכו' . אך גוף דברי הכפ"ת הנ"ל צ"ע . דכיון דתלי לה בדין הגבהה דגבי קנין , והא לגבי קנין אם אוחזו בידו א"צ להגביהו כלל . וכמ"ש בנתה"מ . וא"כ גם לענין מצוה ל"ב הגבהה כיון שאוחזו בידו וכהרש"ש הנ"ל עכ"ל .
הנה מ"ש הגאון ז"ל להוכיח מדברי הרב ז"ל שס"ל דלצי"ח נטילת לולב ל"ב הגבהה , דאל"כ הא כשמחזיר לו האתרוג ורוצה לצאת בו מגביה ג"ט . לפע"ד אינו מוכח . די"ל דכוונת הרב ז"ל הוא דאם מתכוין בההגבהה רק לצאת בו ולא הי' אז דעתו כלל לקנות לא קנה . דהא צריך כוונת קנין . ומה שמקשה על הכפ"ת ז"ל דהא די אם אוחזו בידו כיון דתלי לה בדין קנין . לפמ"ש דלר"א ב"י הפי' של ולקחתם הוה הגבהה לק"מ . דגזירת הכתוב הוא דלצי"ח י"ח הד' מינין צריך הגבהה . רק השיעור של הגבהה זו נלמד מדין קנין . ולפ"ז גם באוחזו בידו צריך הגבהה שיעור כ"א לפי שיטתו גבי הגבהת קנין .

אכן יש לומר תירוץ אחר על קושית הגאונים הנ"ל . די"ל כעין קושיא זו במס' שבת ד' צ"א ע"א : בעא מיני' רבא מרב נחמן : זרק כזית תרומה לבית טמא מהו . למאי , אי לענין שבת , כגרוגרת בעינן . אי לענין טומאה , הא כביצה אוכלין בעינן . לעולם לענין שבת , וכגון דאיכא פחות מכביצה והאי משלימו לביצה . מאי , אי אמרינן מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת . או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן . ופרש"י ז"ל : מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת , כאילו הוא כגרוגרת ומחייב אי לא . ע"ש . ולכאורה יש להקשות מה מספקא לי' . הלא אפילו תימא דאמרינן הואיל ומצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין חיוב שבת , אפ"ה א"א לחייבו משום הוצאת שבת . דהלא הצירוף אינו בא אלא לאחר שנח . ונהי בהנחה הוי שיעור אבל בשעת עקירה הא הוי פחות מכשיעור הנצרך לענין חיוב הוצאת שבת מרל"ר . ואם בשעת עקירה לא הוה שיעור חיוב היאך יתחייב על ההנחה . כקושית הגאונים הנ"ל .
ומה[C2] שנלפענ"ד הוא זה . דאיתא בפסחים ד' עג ע"א : מתקיף לה רבינא : הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב עלי' שלש חטאות , מה תיקן . א"ר עוירא : שמוציאו מידי אבר מן החי . ופי' רש"י ז"ל : מה תיקן הכא , אפי' לטהרו מידי נבילה ליכא . דתקרובת עכו"ם מטמאה אפי' באהל . מידי אבר מן החי , לבני נח שאם אכלו אינו נהרג . ע"כ .
בכאן יש להקשות דהפרמ"ג יו"ד סי' כ"ז בש"ד ס"ק ב' כתב , וז"ל : יראה ודאי מלשון הרשב"א והש"ך דוקא ישראל בטמאה וב"נ בטהורה אסור בעודה מפרכסת . הא ישראל בטריפה אף דאסור לישראל משום טרפה דכה"ג לא שייך מי איכא מידי , כמ"ש התוס' חולין ל"ג , וע"ש . מ"מ כיון דמהני הך שחיטה להוציא מידי אמ"ה לישראל ה"ה נמי לב"נ . ומיהו כל שנפסלה בשחיטה לא מהני הך שחיטה לב"נ להוציא מידי איסור אמ"ה לב"נ . עכ"ל .
ולפע"ד בהך דהשוחט חטאת שהבאתי , חייב ב"נ על אמ"ה ממנה בעודה מפרכסת עד שתמות . ולא דמי לשוחט טריפה שכתב הפרמ"ג ז"ל דגם בעודה מפרכסת חלף ועבר לו האיסור של אמ"ה לב"נ , משום דגם לישראל מהני הך שחיטה להוציאו מידי איסור אמ"ה החמור מאיסור טריפה . דאילו אמ"ה מטמא , כדאיתא בפ' העור והרוטב וטרפה אינה מטמאה ,ע"כ אמרינן ליכא מידי דלישראל מהני ולנכרי לא מהני . אבל בכאן הא שחטה לעכו"ם והוי תקרובת ע"ז . וע"ש בתוס' ד"ה תיקן דהסוגיא אזלי בסברא , את"ל דתקרובת עכו"ם מטמאה מדאורייתא א"כ לא מהני מידי אותה שחיטה אפילו לישראל . אדרבה הוסיפה חומרא על איסור אמה"ח . דהא נתוסף גם איסור הנאה משום תקרובת עכו"ם , ולא הואיל מידי . וכמשמעות לשון הש"ס מה תיקן . ע"כ אסור לב"נ לאכול מבהמה זו או מעוף זה בעודה מפרכסת , שב"נ מוזהר על אמה"ח ובמה"ח בין בבהמה ובין בעוף . כמ"ש הפרמ"ג ז"ל ביו"ד סי' ס"ב במש"ז ס"ק א' . וכמו נתנבלה בשחיטה דכתב הפרמ"ג ז"ל דנוהג איסור אמ"ה לב"נ וכן לישראל קודם שתמות .
ולפ"ז קשה על תירוץ הש"ס שמוציאו מידי אמה"ח לב"נ , הלא בשחיטתם של הסימנים עדיין לא תיקן כלום והתיקון בא אח"כ מעצמו . א"כ למה יתחייב הוא חטאת משום מלאכת שבת .
וביותר קשה דבחולין ד' מ' ע"ב : אוקמי' מר זוטרא משמי' דרב פפא להאי מתניתא דשוחט חטאת , דבחטאת העוף עסקינן . וכגון שהי' חצי קנה פגום והסיף עליו כל שהוא . וגמירי דכולהו בהדי הדדי קאתיין . ולפי תירוץ הג' שם בפסחים דתיקן משום אמ"ה , ולפמ"ש דהתיקון לא הוי תיכף בתר שחיטת הסימנים אלא לאחר מיתת העוף , א"כ היאך קאמר הגמ' כולהו בהדי הדדי קאתיין . הא החיוב לענין שחיטה בשבת בא אחר כך .
ע"כ נלפע"ד מכ"ז דכלל גדול הוא בשבת : דאם עושה מעשה וחישב בה לעשות מעשה האסורה בשבת , הגם דגמר מלאכה תבא אח"כ . מ"מ הואיל ובודאי תבא , כיון דנתקיים מחשבתו בתחילת העשי' . שבודאי תצא מחשבתו לפועל ע"י ההתחלה שעשה . החיוב של איסור מלאכת שבת בא תיכף בההתחלה ולא בגמר העשי' . כיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה . עי' בתוס' חולין ד' ח' ע"א ד"ה מותר וכו' ובכתובות ד' ל"א ע"א גבי : הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו , פטור שעקירה צורך הנחה הוא . ללישנא קמא הטעם הוא משום דא"א להנחה בלא עקירה . ופרש"י ז"ל : הלכך אע"ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא לי' פטור . הואיל ובין עקירה והנחה אתיא לי' , מיתה ותשלומין באין כאחד . שעקירה צורך הנחה היא . ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה . ע"כ . ולהאי לישנא גם במעביר סכין בר"ה וקרע שיראין בהליכתו פטור . וללישנא בתרא שם , הטעם הוא בזורק סכין משום דאי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה . ולהך לישנא דוקא בזורק פטור אבל במעביר חייב . והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גניבה ה"ב פסק כלישנא בתרא . ע"ש בהה"מ ז"ל .
והנה , הני תרי לישני לא פליגי רק בדבר הנעשה בין ההתחלה ובין הסוף של המלאכה , אם החיוב מתחיל מההתחלה או לא . למר דוקא בדבר דלא מצי מהדר . ולמר בכל גווני מתחיל החיוב של מלאכת שבת תכף . אבל בגמר המעשה לכ"ע חייב . אפי' לא עשה רק התחלה בדבר דמצי מהדר , אפי' לא התחיל רק כ"ש או פחות מכשיעור . כיון דנתקיים בסוף מחשבתו שתעשה המלאכה באופן ובשיעור שיש בה חיוב שבת . עי' בא"ח סי' רנ"ב במג"א ס"ק כ' שכ' דאפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת , עד שיטחון ברחיים של יד . וכ"מ בתוס' , וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא . ודוקא ברחיים , משום דבהנתינה להרחיים לא עביד מידי . אבל במדביק פת בתנור ונאפה , אפי' לא עשה שום דבר אח"כ חייב . כיון דעשה התחלה , הגם שהוא דבר דמצי מהדר . והוי שפיר מלאכת מחשבת .עי' במהש"ד פי' כן דברי המג"א ז"ל .
ולפ"ז ממילא ל"ק הקושיות הנ"ל שהקשיתי . דגבי זרק כזית תרומה לבית טמא , הגם בההתחלה שהיא העקירה לא הי' כשיעור , מ"מ הא בסוף נתקיים מחשבתו . שחשב בתחילה לעשות מלאכה שיש בה חיוב חטאת .
וגבי שוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת , הא הוי דבר דלא מצי מהדר , ולכ"ע תכף אתחלה לה המלאכה . ע"כ חשיב כאילו בא הקלקול והתיקון בב"א .
ול"ק ג"כ קושית הגאונים ז"ל . דהתם בהמפנה חפצים מזוית לזוית לא היתה תחלת מחשבתו להוציאו , ולא הי' ההנחה ועקירה במחשבה אחת . ולא שייך לומר בזה שנתקיים מחשבתו . משא"כ בלולב , כיון שתכף חשיב להוציא . אלא דעל עקירה פטור מטעם טועה , כיון דהנחה הוי' בחיוב , המחשבה מצרפן . והא דמשמע שם בשבת , שאם הוציא חצי גרוגרת לאכילה , וקודם הנחה תפחה ועמדה על גרוגרת פטור . ע"ש . התם א"א לחייבו . משום שבהנחה הי' כשיעור . כיון דבשעת עקירה לא הי' יודע בודאי שיתפח .
עי' בתוס' שבת ק"ו ע"א ד"ה חוץ מחובל ומבעיר בא"ד שם : ור"ת מפרש דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ואפרו , לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן . דלאחר שנעשית חבורה בא הדם , ולאחר שכלה ההבערה בא האפר . אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון . שמוציאו מידי אמה"ח .
ולכאורה קשה להנ"ל , הא אם התיקון יבא אח"כ חשיב כאילו בא תיכף . אך כשתדקדק לק"מ . אני לא אמרתי רק אם התיקון בא בסוף מלאכה . אבל התם הא המלאכה כבר נעשית והתיקון בא אחר גמר המעשה כמ"ש התוס' ז"ל . אבל בשחיטה הא עיקר החיוב הוא משום נטילת נשמה , וזהו עם יציאת הנפש . הגם שחייב תכף בשחיטת הסימנים , חשיב התיקון שבא עם יציאת הנפש כאילו בא בהדייהו הני שחיטה חוץ ועכו"ם , וחייב גם משום שבת . אדרבה מתוס' הנ"ל יש ראי' למ"ש , דהתיקון צריך להיות בשעת הקלקול . עי' בט"ז יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ב ובנקה"כ שם שפלפלו בדברי התוס' הנ"ל.