רבי צבי הירש רוזנצוויג אשכנזי

נקרא גם אשכנזי. דומ"ץ ואב"ד (דיין ומורה צדק ואב בית דין) יגולניצה בה גרה משפחת פרשיל.
מוזכר לעיל רב בשם זה וולף פרשל. כנראה שהיה קשר כלשהו בין רוזנצויג לפרשל.
לצערי לא הצלחתי למצוא תאריך כלשהו המעיד מתי חיו שני אישים אלה בעיירה.
תשובה אליו : ש"ב, ארץ צבי, יו"ד (יורה דעת), לח, (עב) ; מהרש"ם (מורנו הרב רבי שלום מרדכי (הכהן שבדרון)), ח"ה, עו סי' עג לר' צבי בזלישטשיק)-
שו"ת (שאלות ותשובות) מהרש"ם חלק ה סימן עו
להרב כו' מו"ה צבי הירש ראזענצווייג אשכנזי מו"צ (מורה צדק) דק' יאגליניצא.

מכתבו קבלתי וע"ד) על דבר) השאלה בקדרה של חלב רותחת שנגע בה חתיכת בשר נגוב לגמרי וגם הקדרה בחוץ היתה נגובה והנה לפמ"ש הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) ביו"ד (יורה דעת) סי' ק"ה סקכ"ג דאף דכלי פולט בלא רוטב טעם הבלוע בה מ"מ (מכל מקום) בדבר נגוב אינו אוסר יותר מכ"ק וגם בבלוע שמן הניח הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) בצ"ע והמג"א (מגן אברהם) סימן תנ"א סקל"ז פסק להקל גם בשמן וכמ"ש (כמו שאמר) הדג"מ ובפרט בחלב דל"ה שמן לענין בלוע א"כ החלב אסור אם אין בה ס' נגד הבשר אבל הבשר אינו אסור רק כ"ק אך לפמ"ש ה( פרי מגדים) בא"א א"ח סימן קע"ג בדין אם הי' גבינה על השלחן והעמידו עליו קדרה חמה מלאה תבשיל בשר די"ל דכיון דיש רוטב בתוכה פולט לגבינה יותר מכ"ק א"כ ה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) בזה והאריך רו"מ (רום מעלתו) בזה וכ' די"ל דתליא במ"ש הח"ד סי' צ"ה דבשעת בישול ל"ש דין נ"ט בר נ"ט כיון דהבלוע שבקדרה מקושר עם התבשיל שבו והאריך לסתור ד' הח"ד וגם בשו"ת (שאלות ותשובות) ב"א יו"ד (יורה דעת) סי' ל"ז והב"מ דחו ד' הח"ד בזה, ובאמת שאין לכ"ז ענין כלל לנ"ד דאף דהבלוע מקושר למה שבתוך הקדרה היינו דבקל נפלט לתוך הרוטב וחוזר ונבלע אבל לענין לצאת לחוץ ולפלוט מן הקדרה בחוץ אין הרוטב שבפנים פועל כלום יותר מבשאר בלוע בקדרה ויפה כ' רו"מ (רום מעלתו) דא"כ גם בב' קדרות הנוגעים זב"ז ותבשיל בתוכן נימא ג"כ (גם כן) דבולעים זמ"ז ע"י הרוטב שבתוכם ובע"כ דאינו פועל כלום בחוץ ובמרדכי פכ"ה סי' תרצ"א הוכיח דין ב' קדרות שנוגעים זב"ז מדין בלוע שא"י מחל"ח בלא רוטב משום דלא ס"ל לחלק בין חתיכה לכלי וכמ"ש (כמו שאמר) היש"ש פג"ה סי' מ"ה בדעת מרדכי כן א"כ כיון דס"ל דגם מקדרה שיש רוטב בתוכו מיקרי בלוע וה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) לדידן לענין פליטת קדרה למאכל, ויש לדון קצת שזהו דעת הד"מ שהובא בש"ך סי' ס"ו סקי"ג גבי נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק וביאר הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) שם דבאינה קלופה הוי (הוא) הביצה בלוע בתוך הקליפה וא"י בלא רוטב ולכאורה לפעמים הביצה טרם גמר בישולה הויא כרוטב בפנים של הקליפה ושוב יוצא לחוץ לתוך החמין ובע"כ דגם בכה"ג (בכהאי גונא = במקרה כזה) א"י בלא רוטב וי"ל (ויש לומר) דבזה נחלקו מהרש"ל והד"מ שם יעו"ש (יעיין שם) ותבין אבל נראה דליתא דעכ"פ הו"ל (והווה ליה=והרי הוא) לאסור כ"ק מן המאכל והרי הרשב"א כ' שם דקליפת הביצה הוי (היא) במקום קליפה ובזה תיקשי דלא עדיף קליפת ביצה מכלי שנבלע בה מאכל דפולט כ"ק עכ"פ ובדבר שיש בו רטיבות קצת בכ"נ ולדידן עד ס' ולכן דברי הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) צ"ע (צריך עיון) בזה. +א"ה ע"ע במהרש"ם ח"א סוס"י (סוף סימן) רט"ז ובפני"פ שם פ' צו עה"פ כל אשר יגע בבשרה יקדש הקשה אהא דת"כ שם בבשרה ולא בעצמות לפמ"ש הרמ"א בכלי אוסר בלא רוטב ה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) יאסור ומכח זה כתב דהא (שהרי) דאסור להש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) כ"ק הוא רק לחומרא מדרבנן, ולכאורה י"ל דמיירי בעצמות רכין שי"ב =שיש בהן= לחלוחות /לחלוחית/ מצ"ע דל"ש הטעם דכלי כיון שא"ב (אין בו) פלוטה /פליטה/ מגופו דבעצמות י"ב (שיש בו) פלוטה מגופו אך לפי טעם הרשב"א שהובא כאן בפנים דבכלי אינו מסתרך הבלוע כ"כ וכמו כן י"ל בעצמות יתכן קושיתו ולפי"ד הפני"פ דאינו רק מדרבנן י"ל דמש"ה הקיל הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) דסגי בכ"ק, אולם מד' הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) עצמו סי' ק"ה סק"ו משמע דס"ל דבשניהם חמים אוסר בכולו ע"ש וע' ט"ז סי' צ"ה סק"ג וע' פמ"ג ( פרי מגדים) או"ח (אורח חיים), סי' קע"ג וע' ח"ד סי' צ"ב סקט"ז וע' שפ"ד ס"י סקכ"ב דבסכין שי"ב (שיש בו) ג"כ (גם כן) דוחקא אוסר כולו ולפמ"ש הרשב"א שהובא בפנים דדמי לסוכה לכאורה לפי"ד הט"ז סוס"י (סוף סימן) צ"ד דהטעם דמסתמא (מן הסתם) יש ס' כנגדו א"כ ה"ה הכא ודוחק. ומ"ש (ומה שכתוב) אי באיסור ע' גזרי' גזירה ע' במהרש"ש /שמא צ"ל במהרש"ם/ ח"ב סי' נ' ובמפתחות שם.+

אבל בגוף הדין לענ"ד אין נ"מ בחקירת הפרמ"ג הנ"ל (הנזכר למעלה) דגם בעיקר הדבר שהוציא הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) דאף דכלי פולט בלא רוטב טפי ממאכל מ"מ (מכל מקום) אינו פולט רק כ"ק אף שכל האחרונים נמשכו אחריו והוסיפו להקל גם בשמן נלע"ד ברור להיפוך ואם כי אינני כדאי לחלוק על הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) מ"מ (מכל מקום) האמת יורה דרכו וגם מצאתי תנא דמסייע לי וכמו שיבואר, ולכן צריך אני להאריך וראיות יתנו עדיהן ויצדקו, והנה גוף הסברא תמוה מאד דכיון שהסכימו הפוסקים דכלי פולט גם דבר הבלוע בתוכו משום שאין לה פליטה מגופה איך נימא דלענין כניסת הבליעה לתוך המאכל גרע מאוכל ובפרט אם הבלוע שמן דגבי אוכל מבליע בכולו וגבי כלי אינו מבליע בכולו והיא סברא הפוכה מהיפוך להיפוך ובאמת שגוף הדין דכלי פולט בלא רוטב מצאתי טעמו מבואר ברשב"א חולין ק"ח ב' בהא דלא ניער ולא כיסה מיפלט לא פליט והקשה ע"ז (על זה) מדין קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ודגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח משום דהוי (שהוא) נ"ט בנ"ט אלמא דפולטת גם בלא רוטב וגם מש"ס שילהי ע"ז (על זה) וע"ז תי' וז"ל דשאני כלים מאוכלין דכלים אין בליעתן מסתרכת בהן אלא עומדת בתוכן כעין כנוס ובמעט רתיחה יוצאת בליעתן מהן כולן או מקצתן משא"כ באוכלים שהיא נסרכת ומתפשט בתוכן ואינו יוצא בנקל כ"כ הלכך אינו יוצא בלא רוטב ותדע שהרי יש הגעלה לכלים משא"כ לאוכלין וכ"ז לקלות פליטתן של כלים ו(ואפילו) כ"ח שאין להם הגעלה מ"מ (מכל מקום) יש להם תקנה בחזרת כבשונות ולענין יי"נ ע"י הכשר ומילוי משא"כ באוכלין מאחר שנאסרו אין להם הכשר עולמית וה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) אף שהכלים פולטים בליעתן ע"י רותח יבש אין דנים מכלים לאוכלים וע"ש שהקשה מהא דפסחים ע"ד והעלה דחתיכה שנאסרה מחמת בליעת דם אוסרת חתיכה שבצדה אפילו ביבש דדם נקל יותר להפלט דמשרק שריק והניח ד"ז בצ"ע עכת"ד שם, והרי מבואר דהרשב"א יליף לה מדין הגעלה שפולט בכלים וא"כ איך נימא דאינו נבלע רק בכ"ק, וקיל בזה מאוכל, וגם אי נימא (אם נאמר ) דאף דכלי פולט טפי מאוכל היינו לענין /בלוע/ בליע שבתוך המאכל דא"י בלא רוטב ומכלי יוצא אבל לענין שיבליע בהמאכל של היתר יותר מכ"ק א"י להבליע ואיננו קל בזה מאוכל שי"ב (שיש בו) בלוע דהתם אינו מפליט כלום והא דבמאכל שאסור בעצמו אוסר מאכל שבצדו יותר היינו משום דגוף המאכל אסור כולו ולא מחמת בלוע שבתוכו משא"כ בכלי גוף הכלי אינו אסור רק מחמת שי"ב (שיש בו) בליעה של איסור הנה גם בזה לא יונח דהא (שהרי) מקור דברי הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) נלמדו מדברי הרשב"א שהובא בב"י (בית יוסף קארו) סי' ס"ט ובש"ך שם סקס"ד ובסי' צ"ד סקל"ב שכ' דרותח נגוב בקערה אינו נאסר רק כ"ק ומזה למד הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) דכלי אינו מפליט יותר מכ"ק והרי גבי בלוע של דם כתב הרשב"א דגם במאכל יוצא בלוע בלא רוטב דדם נקל להפליט דמשריק שריק א"כ כיון דגם ממאכל יוצא בלא רוטב שוב תיקשי מהא דכ' הרשב"א שבסי' ס"ט לענין קערה שמלח בה בשר דגם להראב"ד דהקערה רותחת אפ"ה אינה אוסרת דבר נגוב שבתוכה רק כ"ק ואם יש ב /בה/ רטיבות קצת כ"נ הרי כלי מפליט יותר הבלוע שבתוכו ממאכל שי"ב (שיש בו) בלוע וכיון דמאכל מפליט דם הבלוע לחם שבצדו בכ"נ איך נימא דבכלי אינו אסור רק כ"ק.

אבל באמת מצאתי ברשב"א חולין קי"א ב' בד"ה (בדיבור המתחיל) קערה שמלח בה בשר שכ' וז"ל כ' הראב"ד דבין מנוקבת כו' קאמר שאסור לאכול בה רותח ואיכא מ"ד דדוקא בשאינה מנוקבת כו' והרמב"ן כ' דנ"ל כהראב"ד משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבילה דאמרי' טהור מליח וטמא טפל מותר וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם וכמ"ש (כמו שנאמר) ולא דמי לטהור מליח וטמא תפל אלא לשניהם מלוחים ע"ד) על דבר) שכ' הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כדין חם לתוך חם כמו שאנו עתידים לכתוב משמו כו' ואע"ג דדם משריק שריק אפ"ה קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת משום דהו"ל (והווה ליה=והרי הוא) כטמא מליח וטהור תפל דאסור דכיון דלא טריד למיפלט בלע לכ"ע (כולה עלמה – כל השיטות לכל הפוסקים) וה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) אמרי' לענין דם וכענין דגים ועופות שמלחן זע"ז (זה על זה) וכו' עכ"ל, ואח"ז העתיק דברי הראב"ד דאם נתן בה רותח נגוב שא"צ (אין צורך) אלא כ"ק דאע"ג דשניהם רותחים כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוי (היא) כסיכה דמשהו עבדי לה ובקליפה סגי אבל אם אותו רותח דבר שי"ב (שיש בו) רטיבות קצת כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת צריך שיטול מקום מגעו וכהא דנטף מרוטבו על החרס כו' ע"ש ומבואר דהרשב"א מדמה דין קערה לחם לתוך חם והא דברותח נגוב סגי בקליפה היינו משום דס"ל דגם בחם לתוך חם בנגובים לגמרי סגי בכ"ק דדמיא לסיכה בעלמא ותדע שהרי הב"י (בית יוסף קארו) סי' ק"ה הביא בשם הרשב"א גופי' שהביא דעת הסוברים דבצלי אינו אוסר רק כ"ק וי"א דבעי כ"נ והכריע הרשב"א להחמיר בדאורייתא בכ"נ ובדרבנן להקל בכ"ק והרי דם שמלחו דרבנן לשי' הרשב"א גופי' וע' בב"י (בית יוסף קארו) ופר"ח סי' ס"ט, וע' ברשב"א שם ד"ה צונן כו' שהאריך בדין סכין שחתך בו רותח דאיכא מ"ד דבקליפה סגי ודעת הראב"ד דבעי נטילה ומדמי לה לדין צונן שחתכו בסכין דמשמע דבעי כ"נ כנטף מרוטבו על החרס דבעי כ"נ והיינו משום /דשמנוניתו/ דשמנונותו מדובק ע"פ (על פי) וכמ"ש (כמו שנאמר) הרשב"א שם בתחלה ע"ש ועכ"פ מבואר דהראב"ד מדמי לה לדין חם לתוך חם וסובר דבנגוב לגמרי סגי בקליפה ולא נזכר שום חילוק בזה בין כלי לאוכל ואיך יעלה על הדעת לומר דכלי שפולט טפי מאוכל לא יבליע במאכל כמו אוכל.

גם מ"ש הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) דבי"ב(שיש בו) רטיבות כיון דאוסר כ"נ שוב א"א בקיאין בין כחוש לשמן אבל היכי דאסור רק כ"ק שפיר בקיאין צ"ע (צריך עיון) דהא (שהרי) במליחה אוסר ג"כ (גם כן) רק כ"ק ואפ"ה קי"ל דא"א בקיאין בין כחוש לשמן וה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) בזה, וגם עיקר דיוקו של הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) מלשון הד"מ סי' ק"ה שכ' על דין כלי דאוסר בלא רוטב וז"ל ופשוט הוא שאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב וכמו שנתבאר לעיל עכ"ל וביאר הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) כונתו דאף דבמאכל קי"ל דאוסר בכולו בכלי שאני במח"כ הוא תמוה דאם כונת הד"מ לחדש חילוק בין כלי לאוכל דגבי אוכל אוסר כ"נ ולדידן בס' ובכלי אינו אוסר רק כ"ק ולא יותר א"כ איך כתב הד"מ ע"ז (על זה) ופשוט הוא כו' כמו שנתבאר לעיל, והרי לא נזכר לעיל שום רמז לחלק בכך וגם אינו פשוט ומנ"ל לחדש מסברא כזה וגם מה שהכריח הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) בסי' צ"ד סקל"ג דבר זה בדעת רמ"א אין לו שום יסוד ומה שלא הגיה רמ"א שם י"ל דסמך עמ"ש (ועיין מה שכתב) בסי' ק"ה וד"ז מצוי בש"ע (שולחן ערוך) כמ"פ ותדע דאל"כ מדוע השמיט הרמ"א בסימן ק"ה בהג"ה מלהביא דבר חדש כזה שחידש בד"מ, וגם גוף פירושו של הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) בסי' צ"ד שם בדעת הב"י (בית יוסף קארו) וש"ע (שולחן ערוך) הוא תמוה מאד חדא מנ"ל להב"י להמציא דטבע בליעה שבסכין דמי לטעם גבינה ולהקשות עי"ז ע"ד ) על דבר) רי"ו, ועוד שהרי הב"י שם סיים וכתב וז"ל א"נ התם ה"ט דסכין שמנונותו קרוש עליו כו' משא"כ קערה עכ"ל והא לדברי הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) לא מיירי כלל בקערה רק שנפל על גוף מאכל הפאנדש ולכן הדבר ברור דכונת הב"י (בית יוסף קארו) כמ"ש (כמו שנאמר) המש"ז סי' צ"ד שם סוס"ק ט"י וגם הט"ז שם בע"כ מפרש כן וס"ל דבשמן אוסר גם בכלי יעו"ש (יעיין שם) בפמ"ג ( פרי מגדים) ותבין, ואמנם בכונת רמ"א בד"מ מצאתי בד"ח על הרא"ש (רבינו אשר מצרפת) פג"ה אות ק"ג שהביא ג"כ (גם כן) דברי הד"מ הנ"ל (הנזכר למעלה) וכ' שהדבר פשוט דלא מיירי בשמן שהרי נתבאר לעיל דבשמן אוסר בכולו והא דלא העתיק הדברים בהג"ה משום דסמך עמ"ש (ועיין מה שכתב) לעיל דלדידן א"א בקיאים בין כחוש לשמן בצלי וה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) בבלוע בכלי כיון דיוצא בלא רוטב והקשה אמאי נקט רמ"א בד"מ כדי קליפה ולדידן בעינן כ"נ ותי' דכיון שהד"מ העתיק לעיל ד' הרשב"א דסובר דגם בצלי סגי בקליפה ולכן לא דקדק כ"כ בלשונו וסיים שהוא דוחק, ולפע"ד אין זה קושי' כלל דהא (שהרי) הש"ך (ר' שבתאי בן רבי מאיר הכהן לוילנה כתב את "שפתי כהן" תוספתא לשולחן ערוך) בעצמו סוס"ק י"ז ביאר כן דברי או"ה שכ' דחתיכת בשר שבלעה ונגעה באחרת צריך קליפה דלאו דוקא נקט וכונתו דבעי נטילה וזהו ג"כ (גם כן) דעת הד"מ ובפרט שהרי כתב כמו שנתבאר לעיל וכבר מבואר למעלה דלשי' קצת פוסקים סגי בקליפה ולדידן בנטילה ודבר זה ברור, ודברי הד"ח הנ"ל (הנזכר למעלה) הי' בהעלם עין מכל האחרונים, ולכן לפע"ד הדין ברור דאין (שאין) חילוק בין אוכל לכלי ולא מיבעי' בשמן בודאי אוסר בכולו רק גם בכחוש כיון דא"א בקיאים בין כחוש לשמן אוסר בכולו עד ס', כנלע"ד.

ומ"ש (ומה שכתוב) רו"מ (רום מעלתו) מדברי מרדכי דאינו מחלק בין כלי לאוכל הנה גם במרדכי פכ"ה סי' תש"ה מבואר כן וזהו מקור דברי הג"א פכ"ה שהביא בהגהות י"ש שם ולא ידע במחכ"ה שזהו שי' המרדכי ואנן לא קי"ל כותי', וכמ"ש (כמו שאמר) רו"מ (רום מעלתו) בשם היש"ש.

ובדבר מה שעוררני בסוגי' דזבחים צ"ו בבישל במקצת כלי אי טעון מו"ש =מריקה ושטיפה= בכולו, לא אמנע מלהודיעהו מה שנתחדש לי בעזה"י מידי עיוני בסוגי' הנ"ל (הנזכר למעלה) ליישב מה שהקשה הצ"ק ע"ד ) על דבר) התוס' שם דף פ"ב ע"א בהא דפריך הש"ס שם מכדי אתרבו כל קדשים לגבי מזבח לענין מו"ש חטאת דכ' רחמנא ל"ל ותמהו התוס' דלמא ר"ע ס"ל כמ"ד קדשי קדשים טעונים מו"ש ולא קק"ל ואתי חטאת לרבות קק"ל והקשה הצ"ק דהא (שהרי) בדף צ"ו פריך הש"ס לר"ש דס"ל קק"ל א"צ (אין צורך) מו"ש א"כ אותה דכתב רחמנא למעט תרומה למ"ל וכדדייק ר"י באמת מדאיצטריך אותה למעט תרומה ש"מ דקק"ל טעונים מו"ש ומשני דלר"ש אותה כשרה ולא פסולה קמ"ל וכדאיתא בדף צ"ג וכיון דר"ע ס"ל התם דגם פסולה בכלל א"כ ממילא בע"כ דס"ל דקק"ל בעי מו"ש והוא תמי' גדולה, ונראה ליישב ע"ד ) על דבר) פלפול ונקדים ליישב קושי' הישוי"ע ביו"ד (יורה דעת) סי' צ"ג לשי' הרשב"א בחולין דבקדשים חענ"נ מה"ת כמו בב"ח כיון דהמל"א בקדשים א"כ הרי הר"א הוכיח בתוס' חולין ק' דל"א חנ"נ רק בב"ח דאל"כ איך הגעילו כלי מדין הרי מי ההגעלה נ"נ וחזרו ונבלעו ע"ש א"כ אכתי תיקשי איך הי' מועיל הגעלה בכלי המקדש הא חענ"נ כיון שנעשה נותר, ונראה ליישב דהנה בתוס' חולין קי"א וזבחים צ"ו הקשו איך שרי לבשל בכלי מקדש חטאת והדר שלמים הרי ממעט באכילתן דאין (שאין) נאכלין אלא ליום ולילה ומתסרי לזרים ולנשים ועבדים ותי' דמב"מ בטל ברוב מה"ת רק מדרבנן אסור ובכלי מקדש איקמוה /אוקמוה/ אדאורייתא והקשה מהרמ"ל דא"כ אמאי בעינן מו"ש והגעלה בכלי מקדש כלל ומה שרצו האחרוני' ליישב דגזיה"כ הוא והוא מצוה בפ"ע לעשות מו"ש בקדשים אכתי לא הונח בזה הש"ס דע"ז (שעל זה) ע"ו דפריך תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור והתנן גבי קדשים מגעילן בחמין והש"ס מסיק שם דהגעלה מלבד מו"ש בעינן דמו"ש הוא גזירת מלך והגעלה בעינן להפליט האיסור א"כ הדק"ל כקו' מהרמ"ל וע' עבוה"ג סי' קט"ז מ"ש ג"כ (גם כן) בזה ע"ש שהעיר ג"כ (גם כן) בקו' מהרמ"ל אבל לא ביאר טעם נכון בישובו, ונראה דבלא"ה יש להבין לפמ"ש מהרש"א שבת מ"ב דהא (שהרי) דאין (שאין) שבות במקדש דוקא באיסורי שבת ולא בשאר איסורים והוכיח כן מד' התוס' א"כ כיון דמדרבנן גם מב"מ אינו בטל ברוב אמאי איקמוה בכלי מקדש אדאורייתא כיון דיש שבות כזה בשאר איסורים במקדש ובפרט לפמ"ש התוס' שבת צ"ה דהיכי דיש (היכן שיש ) לו עיקר בדאורייתא גם בשבות שבת גזרו במקדש א"כ ה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) בזה.

אמנם נראה דהנה בש"ס דמנחות ס"ח פריך הש"ס למ"ד האיר המזרח מתיר והדכתיב עד הביאכם למצוה מהא דתנן משחרב ביהמ"ק /התקין/ התקן ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה המקדש ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח כו' ואי ס"ד למצוה משום מצוה ניקו ונגזור וכ' התוס' דאע"ג דאיכא עשה דאורייתא כיון דליכא (שאין שם) לאו אין סברא לגזור גזירות ולהחמיר עוד ועתו"ס מנחות מ' דמוכח להדיא דלרבנן גזרו מחשש לאו אבל בעשה לא גזרו (ומה שהקשו בדף ס"ח מפ"ק דביצה י"ל דבדרבנן איכא לא תסור כמ"ש (כמו שנאמר) הר"מ בסה"מ ובזה א"צ (אין צורך) לדחוק כמ"ש (כמו שאמר) התוס' שם דף ה' וע' במש"ז א"ח סי' ח' סק"ח וסי' תס"ח סק"ב וי"ל (ויש לומר) דאין (שאין) לדמות גזרות חכמים זל"ז וכמ"ש (כמו שאמר) התוס' בכתובות פ"ד ולפעמים גזרו גם בעשה והיכי דלא אשכחן לא גזרו וז"פ).

והנה בש"ס דזבחים צ"ז שם פריך הש"ס בהא דמקדש להיות כמוה ואם פסולה תפסול דניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי ל"ת ומשני ר"א דיקדש עשה ואין עדלתו"ע וכבר נודע מ"ש תוס' חולין קמ"א בשם ריב"א דאע"ג דאין (שאין) עשה דלתו"ע היינו דהעשה אינה נידחת אבל הל"ת נדחה שפיר וא"כ בכל פסול דקדשים בתערובות שוב ליכא ל"ת רק עשה נשארת דהא (שהרי) הל"ת נדחה מפני עשה דאכילת קדשים וא"כ שוב אין לגזור עוד גזרות במב"מ אטו שא"מ וע' ש"ך סי' ק"ט בשם הר"ן דבדרבנן בטל מבשא"מ ביבש ולכן שפיר כ' התוס' דאוקמוה אדאורייתא במב"מ, והן אמת דלפמ"ש התוס' זבחים צ"ו שם דגבי נותר דאיכא כרת לא מצי העשה לדחות הל"ת כלל דאין (שאין) עדל"ת שיב"כ ובזה הי' מקום ליישב קו' מהרמ"ל הנ"ל (הנזכר למעלה) דמשום נותר דאית בי' כרת שפיר הוצרכו להגעיל דבזה לא אוקמוה אדאורייתא והא דשרי לבשל בכלי מקדש היינו משום דלענין חשש נותר הרי קודם שנעשה נותר הוי (הוא) נ"ט בר נ"ט להסוברים דבנתבשלו שרי ורק לענין איסור אכילת זרים ונשו"ע ובזה ליכא כרת וע' רש"י פסחים נ"ט דגם באכילת בעלים איכא עשה דאכילת קדשים ודלא כהצל"ח ביצה י"ט אבל אחר שנעשה כבר נותר אסור לבשל וצריך הגעלה, ובזה יש ליישב דברי רש"י בע"ז שם ד"ה גבי קדשים כו' שכ' וז"ל ונותר איסור כרת הוא עכ"ל וכבר תמה בתשו' ח"ס חיו"ד (יורה דעת) סי' קי"ד ע"ז דשפת יתר הוא ולפמ"ש ניחא ודוק.

אך דבזה לא יתיישבו ד' תוס' שם דקאי השתא (אם נאמר ) דנ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו והקשו גם מהא דחטאת נאכל רק ליום ולילה ונעשה נותר בבישול שלמים ובזה איכא כרת, ולכן נראה דהתוס' ס"ל הכא כדעת הר"ש מקינון בס' כריתות שהעלה דלמסקנת הש"ס ביבמות עדל"ת שיב"כ וא"כ א"ש דהנה התוס' בזבחים צ"ז שם כ' דמו"ש דקדשים אחר שנעשה נותר ויש לי לדון עוד להוכיח כן לפמ"ש האב"מ בתשו' סי' י"ח דגבי תרומה דאסור להפסיד תרומה מה"ת אסור לבטלו בחולין ג"כ (גם כן) מה"ת דאם הוא מבטל ונעשה חולין ה"ז בכלל מפסיד תרומה ע"ש א"כ ה"נ (הכא נמי – גם כאן במקרה שלנו) בקדשים קודם שנעשה נותר אסור להגעיל דהוי (שהוא) מפסיד קדשים וע' רש"י חולין ב' ע"ב דבקדשים אסור להפסיד כמו בתרומה וכ"ה (וכן הוא) ברש"י גיטין ס"א אבל אחר שנעשה נותר ונאסר שוב כיון דהולך לאיבוד וא"א לאכלו שרי להגעיל ועתוס' פסחים י"ג ומעתה לפ"ז א"ש קו' מהרמ"ל דהתוס' כ' שפיר דהיכי שמבשל קודם שנעשה נותר כיון דא"א להגעיל א"ז שפיר עדל"ת (וכבר נודע מ"ש הרשב"א שבת כ"ד דהא (שהרי) דאפשר לקיים למחר לא הוי (הוא) בכלל אפשר לקיים שניהם) ונשאר רק עשה ושוב אין לגזור מב"מ אטו שא"מ ואוקמוה אדאורייתא דבטל ברוב ושרי לבשל, אבל אחר שנעשה נותר כיון דאפשר להגעיל הרי היכי דאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת ושוב איכא ג"כ (גם כן) ל"ת ושוב גזרי' מב"מ אטו שא"מ ולא בטל ברוב מדרבנן עכ"פ ולכן צריך להגעיל מלבד מו"ש דהוי (שהוא) גזירת מלך ומיושב הש"ס דע"ז הנ"ל (הנזכר למעלה) ול"ק קו' מהרמ"ל הנ"ל (הנזכר למעלה).

ומעתה מיושב היטב קו' הישוי"ע הנ"ל (הנזכר למעלה) דכבר נודע דהיכי דאפשר להפריד האיסור ל"א חנ"נ וכמ"ש (כמו שנאמר) בסי' צ"ח וע' מש"ז רס"י צ"ב שחקר דבדשיל"מ (לא מועיל) כיון שיש לו היתר אח"כ ל"ש לומר חנ"נ ובאמת נעלם ממנו דברי הר"ן סופכ"ה, אבל היכי שיש לו עכשיו היתר כמו שהוא לפנינו לכ"ע (כולה עלמה – כל השיטות לכל הפוסקים) ל"ש לומר חנ"נ, וא"כ הרי עיקר טעמא דבעינן הגעלה הוא משום דאפשר לקיים שניהם ע"י הגעלה ואי נימא (אם נאמר ) דחנ"נ ול"מ (לא מועיל) ההגעלה כלל שוב לא נצטרך הגעלה כלל ויהי' מותר לגמרי וא"כ איך נוכל לומר בזה חנ"נ ולכן שפיר מהני (מועיל) בזה הגעלה וא"ש ודוק היטב והוא דבר נחמד בס"ד.

ומעתה נחזור לעניננו לסוגי' דזבחים הנ"ל (הנזכר למעלה), והנה לכאורה יש להקשות בהא דדייק מדאיצטרך אותה למעט תרומה דקק"ל טעונין מו"ש הרי הש"ס מפרש להך ברייתא דקאי לענין אי בישל במקצת אם צריך מו"ש בכל הכלי ודבר זה הוי (הוא) ספיקא אי מפעפע בכולו או לא (וצ"ל דלפעמים הוי (הוא) כן ולפעמים אינו כן ולכן א"א לברר הספק) וכבר נודע מ"ש המש"ז א"ח סי' שד"ם דגם להסוברים דסד"א לחומרא מה"ת מ"מ (מכל מקום) דוקא באיסור לאו אבל באיסור עשה לכ"ע (כולה עלמה – כל השיטות לכל הפוסקים) לקולא מדאורייתא א"כ י"ל דבקק"ל דאיכא עשה דאכילת קדשים ודוחה לל"ת ונשאר רק עשה דיקדש ולכן סד"א להקל אבל בתרומה לזר דאיכא ל"ת ומיתה ב"ש (בית שמואל) להכי סד"א להחמיר, ומזה ראי' לשי' הרמב"ם דכל סד"א להקל מה"ת וגם באיסור כרת ומב"ש כמ"ש (כמו שנאמר) בתשו' מהרי"ט (ר' יום טוב אלגזי) ח"ב חיו"ד בזה, וכבר כ' במק"א דלמאן דחייש למיעוטא ולשי' תוס' נדה ל"ב היא מדאורייתא וכ"ה (וכן הוא) בכרו"פ סי' ק' דיני ס"ס (ספק ספיקא ) בקונ' תפי"ש שם וע' ש"ס סופ"ק דמכות דר"ע חייש למיעוטא מה"ת א"כ פשי' דסד"א לחומרא מה"ת א"כ ר"ע לשיטתי' אין ראי' כלל מקרא דאותה למעט קק"ל ומיושב קו' הצ"ק, ודוק.

ועוד י"ל באופן אחר דכבר כתבתי דהוי (שהוא) סד"א אי מפעפע בכולו או לא וא"כ מהראוי לאוקמי הכלי בחזקת היתר וע' ישוי"ע סי' צ"ב סק"ט ואמנם ברש"י חולין קל"ד מבואר דבאיסור כרת ומיתה לא מוקמי' בחז"ה כלל בסד"א ועפמ"ג בפתיחה לה' טריפות, והנה הרא"ש (רבינו אשר מצרפת) שלהי ע"ז הקשה באיסור נותר דהוי (שהוא) רק אחר מעל"ע וכבר נעשה אב"י ונט"ל שרי ותי' דמ"מ הוי (הוא) גזיה"כ ומ"ע לבער הנותר וא"כ שוב ליכא בזה איסור כרת עכ"פ דנט"ל שרי ולכן י"ל דבקק"ל סד"א להקל ורק גבי חטאת גזיה"כ להחמיר משא"כ בקק"ל אבל בתרומה דאיכא איסור מיתה היכי דמבשל תוך מעל"ע בהכלי ושפיר איצטרך אותה להקל בספק דאל"כ היינו מחמירים, אבל י"ל לפמ"ש הרשב"א הובא בסי' ק"ג ואחרוני' שם דהא (שהרי) דאב"י שרי אף דראוי מ"מ (מכל מקום) בליעה שבכלי מסתמא איכא רובא בתבשיל רק דטכ"ע בשא"מ אסור ובכה"ג (בכהאי גונא = במקרה כזה) דאב"י אינו טעם שיחול עליו איסור ולא דמי לכלי מדין ע"ש א"כ הכא דהוי (שהוא) מב"מ ולכ"י /ולר"י/ מב"מ לא בטל כנודע וגם ר"ש בע"כ ס"ל כן למעיין ברע"ב פי"ב דמנחות מ"ד ושם פ"ג מ"ב ובש"ס שם דמוכח כן להדיא וע' תוס' ר"ע שם וד"ז נעלם מבעל מלה"ר אות מ' והא דאמר בירושלמי שהובא בר"ן נדרים דמב"מ בטל היינו משמי' דר' יהושע ולי' לא ס"ל, א"כ שפיר דייק הש"ס אליבי' מדאיצטרך אותה למעט תרומה דקק"ל טעונין מו"ש והוצרך לשנוי /לשנויי/ דאיצטרך לר"ש למעט פסולה אבל לר"ע י"ל דסובר מב"מ בטל ולק"מ ומיושב ק' הצ"ק הנ"ל (הנזכר למעלה) ע"ד ) על דבר) התוס', וא"ש ויותר אין פנאי לעיין בזה.

"תרגום"
הקדמה:
קיים איסור באכילת בשר מעורב בחלב איסור זה כולל את כל סוגי הבשר [לא צמחי] בכל סוגי החלב [לא צמחי].
כמו כן כולל האיסור את בישול דבר חלבי בכלי בשרי והפוך . כיוון שהסיר החלבי ספג את טעם החלב שהתבשל בו בעבר וכעת כאשר מבשלים בו בשר הוא פולט מחמת החום את הטעם הבלוע בו הישר אל הבשר המתבשל בו .[דבר זה מבוסס על יסודות הכימיה ולכן משנה מאיזה חומר היה הסיר – אך סתם סיר הנו ממתכת שהיא חומר שמתרחב בחום וקולט לתוכו חלקיקים ובבישול הבא הוא מתרחב ופולט את החלקיקים הבלועים וקולט אחרים במקומם ]
היות והאיסור מבוסס על יסודות כימיה לכן יש לחלק בין כלי יבש לבין כלי בו מתבשל דבר רטוב כיוון שהרטיבות מאיצה את פליטת החלקיקים [ כמוכר לכולנו ענין האידוי ]
ולכן בהלכה מופיע כי דבר חלבי יבש שנגע בדבר בשרי יבש יש לקלוף את מקום המגע בלבד ואת השאר ניתן לאכול כיוון שהבליעה ההדדית היא מועטת ביותר.
לעומת זאת כאשר מדובר על שני דברים נוזליים בודקים האם יש באחד מהם פי 60 מחבירו אם לא אזי שני המאכלים נאסרים . אם כן בטל המועט במרובה וניתן לאוכלו . [כיוון שביחס כזה אין מרגישים את הטעם ואין חשיבות לדבר המועט ]
כאשר שני סירים אחד חלבי ואחד בשרי עומדים על האש ושניהם רותחים כיוון ששניהם עוסקים בפליטה אין המאכלים שבתוכם נאסרים. וגם הסיר לא נהיה טרף

השאלה:
כאשר דבר יבש כגון חתיכת בשר מיובש נגע בסיר שמצידו החיצוני יבש ואילו בפנים יש חלב מה הדין ?
האם נסתכל על הסיר מבחוץ ונאמר כפי שצריך לקלוף את הבשר כך צריך לנקות את הסיר ולא יותר ? או שנאמר כיון שבתוך הסיר יש נוזל הרי הסיר מעביר את חלקיקי הבשר שנגע בו לתוך החלב ואז נבדוק האם כמות החלב היא פי 60 מן הבשר שנגע בסיר ?

התשובה:
הכריע לקולא הכוונה שכיוון שצידו החיצוני יבש אין צורך במדידת החלב והוא מותר באכילה\שתיה

הערה:
במרשם התושבים הפולני מופיע רוזנצוויג אשכנזי הרש בן שלמה ומירל שנפטר ב1890בן 43.
כמו כן מוזכרת אשתו חנה בת לייבוש ושרה שנפטרה ב1896 בת 48. בתם פיצי נפטרה ב1884 בהיותה בת 9.
משפחת רוזנצוויג משפחה ענפה ולהלן טבלה המכילה את שמותיהם במרשם התושבים הפולני החל מ1876 ועד 1904.


כמו כן מוזכרת אשתו חנה בת לייבוש ושרה שנפטרה ב1896 בת 48. בתם פיצי נפטרה ב1884 בהיותה בת 9.
משפחת רוזנצוויג משפחה ענפה ולהלן טבלה המכילה את שמותיהם במרשם התושבים הפולני החל מ1876 ועד 1904.