ספר היבול

(שושנה רוז'ה שטרמר)
אני לא יודעת בדיוק באיזה שנה הוקם בית הספר העברי. לפי הסיפורים סבא שלי, יעקב הורניק נתן חדר, הילדים הביאו לבנים וקרשים לספסלים וכך החל לפעול בית הספר.
הברון הירש שעל שמו נקרא בית הספר שלח כסף ונבנה בנין בן שתי קומות .
יוצאי העיירה שחיו באמריקה שלחו כסף לאחזקת בית הספר, הוקם באמריקה ועד יוצאי יגולניצה אשר דאג במשך כל הזמן למשכורות המורים, וסייעו לעניי העיירה בבגדים ובחבילות לקראת החגים.
כמעט כל ילדי היהודים נרשמו לבית ספר זה.
הדבר לא היה פשוט וקל. בבוקר למדנו, לפי חוק לימוד חובה, בבית הספר הפולני ואחרי הצהרים בבית הספר העברי.
גם אני הייתי בין התלמידים, זוכרת אני את המורים, את הפעולות ואת ההצגות. הצגנו את "הדיבוק" של אנסקי (אני בתפקיד לאה), הצגה פרי עטו של המנהל וורבנר "יהודי עולה ארצה".
רמת הלימודים הייתה גבוהה ובמיוחד פרח בית הספר בהנהלתו של א . ד . וורבנר אשר הגיע לניהול בסביבות שנת 1935 . הוא היה איש צעיר, יפה, משורר עברי.
הוא עם אשתו פריבה והמורה הוותיק אליעזר הליצ'ר הרביצו בנו תורה, ספרות עברית ואהבת ארץ ישראל. המחזור שלי, סרב להיפרד מבית הספר לאחר גמר שבע שנות לימוד אז נפתחו לימודי המשך תחת השם "קורסים". בשנת 1938 עזב אותנו וורבנר ונסע לפלסטינה.
בהגיעי ארצה פגשתי את המשוררת אנדה עמיר אשר פגשה בוורבנר בארץ.
לא ידועה לי הסיבה אולם הוא שב לפולין ולבית ספרנו.
בשנת 1939 חגג יושב ראש ועד יהודי העיירה בארצות הברית משה הרצוג – יום הולדת 60.
וורבנר החליט לשלוח לנדבן הרצוג מתנת יום הולדת ספר עם עבודות התלמידים, כל אחד מאיתנו בא לבית הספר לרשום את עבודתו בכתב ידו וגם פעילי העיירה רשמו את דבריהם ביידיש. (אמנון שפירא) הערה בעברית תקנית יש לכתוב יידיש.
וורבנר כותב למשה הרצוג ביידיש כי הוא לא ידע עברית. מעניין כי וורבנר בדבריו מרגיש את האסון המתקרב אבל מאמין שעם הספר ינצח וישרוד. הספר נשלח לאמריקה. בינתיים פרצה המלחמה, העיירה נהרסה, ניצלו רק בודדים. מהכיתה שלי שמנתה – 20 ילדים רק אני ניצלתי. בשנת 1957 עליתי ארצה. והנה הגיע אדם מאמריקה שהביא עמו דפים מהספר שמצא בזבל, הרבה דפים חסרו בספר. יוצאי העיירה בארץ אספו את העבודות האלה וכרכו אותן. זכרתי את העבודה שלי שנקראה "מכתב מנסיעה מדומה". מעניין הוא כי בשנת 1957 הגעתי לארץ באותו מסלול שאותו אני מתארת בחיבורי. עותקי הספר נמסרו לבית התפוצות, ל"יד ושם" ולאוניברסיטת תל אביב.
מצאתי (לא יודעת איך) צילום מהקורס שלי, בתמונה נראים המורים הליצ'ר, דב וורבנר, פריבה וורנר ומטילדה וורבנר – אחותו, גם אני מופיעה בתמונה וכל אלה ... אינם, רבים חושבים כי הספר הזה, ספר היבול, הוא יחיד במינו – מסמך נדיר.
תמונת הקורס לפני, מכל 20 התלמידים נשארתי בחיים רק אני – איך ?
בשנת 1939 הרוסים אשר כבשו את פולין עצרו את אבא שלי, הניג ליאון באשמת פעילות ציונית ומאז לא ראינו אותו יותר, נרצח על ידם.
בשנת 1940 באו לביתנו המשטרה החשאית הרוסית ה – n . k . v . d . הוציאו אותנו ללא רכוש.
הוכנסנו לרכבת בצ'ורטקוב והועברנו לסיביר שברוסיה. היינו חמש נשים: אני, אחותי רגינה, אמא עמליה הניג ושתי אחיותיה רוזה וטאובה הורניק, את הסבתא בת ה – 80 הניה העבירו לבתה קרומן רחל.
אחרי שש שנים של רעב, עבודה קשה והשפלה חזרנו בשנת 1946 לפולין. בשנת 1957 עלינו ארצה.
היום אני בת 75, מרגישה צורך לספר על העיירה, להשאיר לילדים ולנכדים את סיפור חיינו.
מגיע למורים לחברים וחברות מהכיתה שלי שהיינו כה קרובים לספר עליה.
הם נרצחו איני יודעת איך ומתי, אין להם קבר או בני משפחה ומקום קבורתם לא נודע כל שנשאר הוא ספר היבול ותמונה זו ...
אהבנו ללמוד, קראנו הרבה מאוד, טיילנו ביער הקרוב, בשדות אספנו פרחי פרג ודגניות ...
עוד לא ידענו אהבה מה היא ואפילו בנשיקה לא התנסינו ובכל זאת אני מעיזה לומר כי היינו מאושרים ...

 

אליעזר הליצ'ר – מורה וותיק, חכם ורציני מלא סבלנות, לימד אותנו תנ"ך ורש"י בספר היבול כתב בעמודים 10, 14, 25. נרצח עם בני משפחתו. בנו חנוך ניצל. מספרים כי התגייס למשטרה הרוסית, רכב על סוס, כמעט תמיד שיכור, רדף את משתפי הפעולה עם הגרמנים והרג בהם ללא משפט.

 

וורבנר פריבה – מורה, אשתו מנהל בית הספר, לימדה דקדוק מקצוע שהיה לא אהוב עלינו.
נרצחה על ידי הגרמנים.

 

וורבנר מטילדה – אחותו של דב, מורה צעירה, סיימה זה עתה סמינר למורים בלבוב. באה לחופשה, הייתה לנו חברה. כנראה נספתה בשואה.

 

וורבנר דב אברהם - מנהל בית הספר, צעיר, יפה וציוני גדול, משורר עברי.
ספרו "זוועות" יצא לאור בלבוב . נולד ב 1913 .07 . 10 בעיירה קטנה בחבל ווהלין בשם סטוינוב.
אביו היה נגר עני, בביתם היו הרבה ילדים . בשנת 1938 נפטרה אימו, ואביו עלה ארצה עם הילדים.
לא הצלחתי למצוא את בני משפחתו בארץ וחבל. הוא כותב בספר היבול בעמוד 23 וכמו כן בעבודה בדף 72 מובא ציטוט משירו.
דב לימד אותנו ספרות – שירי ביאליק ושירי רחל וכמו כן ניגן על כינור, הלחין ולימד אותנו את שירי ארץ ישראל, היה ידיד וחבר. נראה לי כי אני היחידה הזוכרת חלק משיריו בעל פה:
" ליבי אל ים הכינרת
בגעגועים הוא ירון
כתומר לוחש תפילת חרש
כתומר משירי רחל.
ילדה שם גרה
על שפת כינרת
זאת ילדתי
ולא אחרת,
ילדה שחורה
ילדה דבורה ... "
בשנת 1939 עזב עם אשתו את העיירה ועבר לעיר אחרת ושם נרצחו.

פנינה הליצ'ר – בתו של המורה הליצ'ר, חברה טובה שלי, תלמידה טובה (ראו עבודה שלה בעמוד 69). ביקרתי הרבה בביתה.
אביה, תמיד ספר בידו . בערבים ראינו אותו יושב על המרפסת וקורא בספר לאור הירח. פנינה חלמה להיות מורה.

 

רחל ( אוסיה ) איינהורן – שכנה שלי בת יחידה, שקטה וביישנית זכורני כי מצבם הכלכלי היה קשה. הסבא התגורר איתם, היה איש צעקן. מאחורי ביתם היה שטח אדמה ובו עצי פרי, סמוך לגינה שלהם היה שטח שהיה שייך לסבא שלי ולדודי שמואל קרומן (כתב בעמוד 2 של הספר) .
השטח היה מגודר והיו שם מרתפים מיוחדים אשר הוחזק בהם קרח אשר היה נחוץ למסעדה של סבא, במיוחד לקירור בירה. כילדים היינו משחקים בשטח שלנו, שותלים פרחים. רחל כתבה בספר בעמוד 75.

חנה פלקנפליק - ( כתבה בעמוד 87 ) , בביתם הייתה חנות מכולת, ילדה יפה ותלמידה טובה היה לה אח ואחות נכה.

 

שפירא בת- שבע ( כתבה בעמוד 85 ), נערה מאוד רצינית מבית דתי, לא יפה ומסוגרת . מעולם לא סיפרה על בעיותיה.

 

אסנפלד הוסיה ( רחל ) בספר חסרה העבודה שלה, ילדה יפה מאוד. לא בקרתי בביתה.
אחרי המלחמה אחיה מצא אותי בפולין ומסר לי ספר שירי ביאליק. איני יודעת כיצד ניצל , כנראה נשאר בפולין.

 

אוקסהורן נוסיה ( חנה ) - בספר חסרה עבודתה. הייתה מן החברות הקרובות, שיחקנו בביתה.
היה להם בית יפה בדרך לתחנת הרכבת.
תמיד הייתה לבושה יפה, בת יחידה, בתמונה עומדת בפרופיל כי האמינה שכך היא יותר יפה. כיום, אני מבינה כי מצבם הכלכלי היה קשה וכי הם חיו מתמיכת הדוד העשיר מנדל אוקסהורן.
יחד היינו מבקרים בדירת סבא וסבתא שלה בנגוז'נקה – משפחת דאואר.
הייתה לה דודה בלבוב ששם משפחתה היה נכט. נוסיה חלמה על המשך הלימודים חלום זה היה ניתן להגשמה כי הייתה יכולה לגור אצל הדודה והדוד מנדל יכול היה לעזור. בזמן המלחמה הסתתרה בלבוב כפי שסופר לי מספר ימים לפני סיום המלחמה הכיר אותה בנוסעה בחשמלית בחור אוקראיני מהעיירה בשם רובלובסקי , הוציא אותה החוצה מן החשמלית וירה בה למוות.

 

שרה שפירא – ( כתבה בעמוד 57 ) . אחות תאומה לבת – שבע, ילדה יפה, שקטה,להוריה הייתה חנות בדים.

 

ברנשטיין רחל – ( כתבה בעמוד 82 ) ילדה נחמדה, יפה, לא פעם עשיתי אתה שיעורים בביתה.
ביתם היה בית די גדול ובו גרה גם הסבתא נחמקה שהייתה ידועה בעיירה כמומחית לרפואה עממית. הגויים היו באים אליה לקבל עזרה רפואית. בנה משה ברנשטיין גמר לימודי רפואה, דבר נדיר בעיירה. ניצל והיגר לאמריקה.

 

ציריל הלד - ( כתבה בעמוד 78 ) זכור לי מקרה מצחיק ועצוב, בבית הספר העברי בכיתה א'.
באותם הימים היו לנו תחתונים עם פתח מאחור וסגירה של שלושה כפתורים.
אז עוד לא ידענו עברית, היה זה בחורף המורה היה וורהפטיג.
ציריל ביקשה לצאת לשירותים שהיו אז בחצר. המסכנה חזרה ידיה קפואות מקור (לא היו לה כפפות), לא הצליחה לסגור את הכפתורים, עמדה בכיתה לפני המורה וללא דיבור בקשה ממנו לרכוס את הכפתורים בתחתונים. המורה רכס והכיתה לא צחקה ... בספר חסרה עבודתה.

 

פרל פאליק – בספר חסרה עבודתה. הייתה חברה טובה שלי, הייתי מבקרת רבות בביתה, אחותה אטקה יצאה לפלסטינה בדרך לא ליגאלית בשנת 1937 לערך.
אביה היה זגג ומצבם הכלכלי היה קשה. כל הילדים השתדלו לעזור, עבדו.
אטקה לימדה שיעורים פרטיים בעברית והייתה מדפיסה דוגמאות לרקמה על מפות, האח דוד היה כורך ספרים גויס לצבא האדום, ניצל ונמצא כעת בקיבוץ ניר דוד.
את אטקה פגשתי בארץ ואף היא הייתה בקיבוץ ניר דוד (נפטרה) פרל, כמוני חלמה על תיאטרון היינו אוספות תמונות של שחקנים. היא היחידה שלא פחדה וכתבה אליי לסיביר (דבר שהיה אסור) ואפילו שלחה אלי ספר שירים של סלובצקי . מאד חיבבתי אותה.

 

הניג שושנה – זו אני, היום שטרמר שושנה, העבודה שלי (חסר דפים) בעמוד 89 מראה כי הייתי רומנטיקנית. אהבתי מאוד לקרוא, חלמתי על קולנוע ותיאטרון, גרתי עם אחותי רגינה וההורים בבית סבא יעקב הורניק בעל מסעדה ובית מלון. ביתנו היה גדול מאוד ויפה, קנו לי צעצועים רבים, בובות וספרים, כל החברות אהבו לבוא אלי לשחק עם הבובות. כבר אז אהבתי עבודות יד, רקמתי, תפרתי, ציירתי וסרגתי. היה לי אוסף גדול של תמונות שחקנים כמו גרטה גרבו או קלרק גייבל ואחרים. על כל זאת הייתי יכולה רק לחלום כי לא הייתה לי כל אפשרות לצאת מהעיירה לעולם הגדול. אולם כבר בסיביר ארגנו להקה ביידיש – שיחקתי על במה.
אחרי המלחמה, בפולין הגשמתי את חלומי – הגעתי לתפקיד במאית, מנהלת תיאטרון ממלכתי. גם בארץ הקמתי תיאטרון בובות לילדים.

 

בנים – אינני זוכרת את כל שמות הבנים ואלו הזכורים לי:

יהושוע הרצוג – נער מאוד מוכשר, חלם להיות סופר. אביו בנימין הרצוג ניצל ונסע לאמריקה עבודתו בעמוד 66.

 

טאובר שמעון – עבודתו בעמוד 80, בן עשירים במושגי העיירה, הייתה להם חנות לממכר דברי ברזל. בחנות עבד כעוזר לבוזיו בלום אשר ניצל מן השואה והתגורר בפתח תקווה ואף היה יו"ר ועד יוצאי העיירה בארץ.

 

יעקוב בלום – עבודתו בעמוד 68 , נער נחמד (אולי יותר מכולם) , הייתה ביננו מין סימפטיה ...
אך אפילו לא לחיצת יד, אולי רק מבטים. גם הוא חלם להגיע לתיאטרון אידיש "דיוילינער טרופע".

 

משה הרצוג – (מוסיה) עבודתו בעמוד 91, תלמיד טוב, שובב, ליצן הכיתה.