עדות צילה שניידר הוס

נמסרה על-ידי: צילה שניידר (שם הנעורים: הוס) הבת של אליהו וברוניה, נולדה באוקטובר 29, 1924 ביגלניצה, מחוז צ'ורטקוב.
כתובת הנוכחית: רח' ברלחצקיגו 6, דירה 12, וורוצלב, פולין.


 

בשנת 1942 הכריחו את אבי ואותי לעבור ממקום מגורינו אל מחנה המיועד לעבודת פרך (עבודה קשה). עד הזמן הזה כבר עברנו שני פוגרומים (אלימות נגד היהודים ע''י האוכלוסיה המקומית) ביגלניצה. הפוגרום הראשון התרחש בקיץ (אני לא זוכרת את התאריך המדוייק) של 1942, ונמשך במשך שעתיים משעה 10:00 ועד 12:00 בצהריים. חודשיים מאוחר יותר היה הפוגרום השני, שבמהלו אבי ואני הצלחנו לברוח ליער ולהתחבא בו. במהלך הפוגרום השני, אחי הצעיר, הרש הוס (שהיה בן 14) נהרג. אחרי הפוגרום השני הייתה הצהרה, שזה בלתי חוקי ליהודים להיות ביגלניצה וכל הניצולים מהפיגרום גורשו למחנה שהיה ממוקם בכפר שנקרא נגוזנקה. האחראי על המחנה היה גרמני ג'ינג'י בעל פנים שמנות ואכזריות בשם פול טומנק.
בדצמבר 1942 הייתה "אקציה" (פעולת השמדה) במחנה תחת השגחתו של טומנק, שבמהלכה נהרגו כ- 90% מהיהודים במחנה. זה קרה באופן הבא:
גורשנו מהביתנים לכיכר על-יד המשרדים של המחנה. ציוו עלינו לעמוד בשורות וכשהסתדרנו בשורות, האיש האחראי על המחנה, טומנק, יצא ממשרדו יחד עם מזכירתו שנקראה שוסטר ועוד שני גרמנים (אני לא זוכרת את שמם). טומנק אמר שמי שיקבלו סימן מיוחד יורשו להשאר במחנה. בינתיים הבחנתי שאנינו מיקפים ע''י שוטרים אוקראינים שהיו תחת פיקוד גרמני. פרצה פניקה ובלבול גדול, ותו כדי כך הצלחתי להיכנס למשרד ולהתחבא בעליית הגג, שם אני התעלפתי והתעוררתי אחרי יומיים שהייתי ללא הכרה. הודות למנקה (פולניה) שמצאה אותי במקרה בעליית הגג, הצלחתי בעזרתה לצאת בחשאי מהמשרד הגרמני. מהמנקה גם נודע לי שכל היהודים במחנה הוצאו להורג בין יגלניצה וצ'ורטקוב ורק בודדים נצלו. בין ההרוגים היה אבי, אליהו הוס (בן 50) ובן דודי משה גלזר (בן 14).
הגרמנים הביאו למחנה יהודים מצ'ורטקוב למלא את מקומם של אלו שנהרגו. מכיוון שלא היה לי שום מקום ללכת אליו, חזרתי למחנה ועבדתי שם במטבח.
בחורף 1942/43 ראיתי במו עיניי שתי נשים צעירות ממחנה סמוך שנורו ונהרגו ע''י אשה גרמניה ובנה מהמכונית של טומנק סתם בשביל ספורט. הגופות של שתי הנשים האלו שכבו ליד המטבח איפה שעבדתי.
טומנק הופיע במחנה לעיתים קרובות ודרש מהיהודים כסף ודברי ערך. אני זוכרת שבאביב 1943 הוא בא למחנה, גירש את כולם מהביתנים ודרש לתת לו דברי ערך. הוא איים שאם יש למישהו איזה שהם חפצי ערך שמחביאים ממנו, וימצאו בזמן החיפוש בביתנים אז כל המחנה יוצא להורג. כדי למנוע קורבנות, כל מי שהיה לו עדיין חפצי ערך, הביא לו אותם. טומנק הבטיח שלא יהיו עוד "אקציות" נגד היהודים במחנה. למרות זאת, זמן קצר מאוחר יותר, בקיץ של 1943 בבוקר אחד (אני לא זוכרת את היום או החודש, אבל זה היה קצת לפני האסיף) התרחשה האקציה השנייה והאחרונה במחנה שלנו, שגרמה לחיסולו של המחנה.


 

זה קרה באופן הבא:
למרות ההבטחה של טומנק שלא יהיו עוד אקציות, אני הרגשתי שהוא משקר, ולכן החלטתי לא לישון בביתנים. אני ישנתי בעליית גג באורווה, שהייתה ממוקמת בתוך המחנה, אבל רחוק מהביתנים. באותו לילה הגורלי, מיכאל גולדשטיין, אישתו ומיכאל האוזנר ואישתו היו גם כן בעליית הגג. בבוקר שמענו יריות ומיד הבנו שהאקציה התחילה. מחלון של עליית הגג ראינו שהמחנה כולו מוקף ע''י שוטרים, והם ליוו קבוצות של יהודים להוצאה להורג. התהליך הזה נמשך במשך כל היום. למחרת המרצחים התחילו לחפש בכל הבניינים והמבנים שבתוך המחנה. הבחנו שהשוטרים מתקרבים למקום המחבוא שלנו בעליית הגג. בזמן הזה מיכאל גולדשטיין (שהיה ספר והיה לו תער גילוח איתו) חתך את גרונו. אני לא יכולתי להסתכל על המחזה האיום הזה ולכן בלי שום היסוס קפצתי מהחלון של עליית הגג ואחרי קפץ מיכאל האוזנר והתחלנו לרוץ לעבר השדות המעובדים שנמצאו מעבר לדרך (כביש?). בשדה שכבנו. הם צעקו לעברנו. תחת מעטה החשיכה הצלחנו להגיע לכפר שנקרא מוחבקה. בחווה בכפר נתקלנו (במקרה) לתוך קבוצה של 30 יהודים מהמחנה שלנו שהצליחו לברוח מהאקציה ברגע האחרון.
התארגנו בחווה. השמועות על החיסול הסופי של היהודים הגיעו מכל מקום. חברתי סוניה ברקוביץ, אחיה, אבא שלה ואני החלטנו לבנות מקום מחבוא (למקרה שיהיה צורך). בחרנו מקום בשדה (קטע שנוקה) בין הכפרים מוחבקה ונגוז'אנקה. חפרנו באדמה בלילה, וסחבנו את העפר רחוק ממקום המחבוא וזרקנו אותו בפלג מים על מנת לא להשאיר שום עיקבות וסימנים. החווה נראתה די שקטה. בלילה קר אחד בינואר 1944, התעוררנו בגלל רעש בלתי רגיל. קפצנו על רגלנו ובמהירות הברק החדשות התפשטו שאנחנו מוקפים ע''י משטרה של האוקראינים וגרמנים. פרושו של הדבר היה שזוהי אקציה של חיסול. סוניה ואני התחמקנו החוצה מהביתן והתחלנו לרוץ ולהתרחק מבלי לדעת לאן בקור המקפיא בשלג, יחפות כשלגופנו רק חולצות. הגענו לאיזו אכסניה (או טברנה) והתחבאנו בערימה של קש בחצר האחורית. אחרי זמן מה שמענו בגרמנית "צאו משם". יצאנו החוצה. מולנו עמד בעל האכסניה, קרוב לוודאי שהוא היה “Folksdeutsch” (אדם שהוא תושב מקומי אבל ממוצא גרמני). הוא הזמין אותנו להיכנס אליו הביתה. בביתו הוא היה מנומס כלפינו. הוא אמר לאשתו להכין ארוחה חמה. אכלנו ונחנו. הם מצאו בשבילנו כמה סמרטוטים ישנים (בגדים ישנים) ובשקיעת השמש יצאנו למקום המחבוא שהכנו שראש. להפתעתנו מצאנו את האבא והאח של סוניה במקום המחבוא. מכאן התחילו חיינו התת-קרקעיים (מתחת לאדמה במלאו מובן המלה).
בקצה הכפר, כמעט בשדה פתוח, גרה אישה רווקה. יצרנו איתה קשר והיא הסכימה לספק לנו מזון. היא לא ידעה על מקום המחבוא שלנו. הסידור איתה היה שכל אחד מאיתנו בתורו, בעיקר בימי ראשון, מיד עם רדת החשיכה הלך לצריף שהיה מחסן תבואה וחיכה לבעלת המקום. האישה הביאה לנו ארוחה חמה, מים לרחצה, מזון, נרות, גפרורים וכ''ה. בכל פעם שהלכנו לאישה הזאת להביא מצרכים, זה הרגיש כמו יום הדין. תמיד היינו מוכנים נפשית שיתפסו אותנו.
מקום המחבוא שלנו היה מאד צפוף ומחניק והיה צריך כוח רצון של ברזל כדי להחזיק מעמד. שכבנו על קש ורגלינו נגעו באדמה הרטובה. הגרוע ביותר היה באביב בגלל שהשלג התחיל להנמס וגם בגלל שהיינו מודאגים שהאיכרים יתחילו לעבד את השדות וימצאו אותנו. כשהצבא האדום שחרר את האזור שלנו לא היה לנו שום מידע על כך. רק שבוע אחרי השחרור (זה היה התור שלי ללכת לאישה בשביל המצרכים שלנו), כשהתקרבתי לבית שלה הבחנתי דרך החלון בדמויות של גברים ושמעתי קולות רועמים של אנשים צוחקים. במשך כל החודשים שהיינו במחבוא לא ראינו אף אחד בבית שלה. כל זה גרם לי לחשוד ולא יכולתי לחשוב על שום דבר פרט לזה שהאישה הזאת בגדה באמון שלנו והלשינה לגסטפו על הביקור הצפוי שלי. עמדתי בשקט מבלי לדעת מה לעשות, האם לברוח משם או לחכות ולראות מה קורה. בינתיים בעלת הבית יצאה החוצה, קפצה עלי והתחילה לחבק ולנשק אותי ולחזור ולהגיד "את חופשייה, את חופשייה". אני עדיין לא רציתי להכנס לבית שלה כי חשבתי שזו מלכודת. האישה נכנסה פנימה ושוב חזרה החוצה, הפעם עם שני קצינים סובייטיים. אחד מהם היה יהודי, וכשהוא דיבר איתי ביידיש, רק אז השתכנעתי שהיא דוברת אמת. המראה האיום שלי והפנים החוורים-ירוקות כנראה עשו רושם רב על הקצינים וכאשר נודע להם איך התחבאנו, הם הביעו את רצונם לראות את המחבוא. נסענו למקום המחבוא במשאית. בינתיים, השותפים שלי למחבוא הבחינו שאני לא חוזרת והיו משוכנעים שנתפסתי. ההרגשה הזו אפילו התחזקה עוד יותר כאשר הם ראו משאית המתקרבת לבור המחבוא, והיו בטוחים שאני מביאה איתי את הגסטפו. כשנכנסנו לבור, מצאנו שם את כולם מעולפים.
אנחנו נהננו מהחופש שלנו רק במשך זמן קצר מאד, מגלל שמספר ימים מאוחר יותר הגרמנים כבשו את האיזור בחזרה. אני הייתי חלק מקבוצה של בנות צעירות שהתחבאו מתחת לקש בעליית הגג של מנזר (של נזירות). הגרמנים הגיעו והתחילו לחפש יהודים שמתחבאים. הם הגיעו לעליית הגג. אבל, הודות להטעייה המהירה של הנזירות של המנזר, הגרמנים לא מצאו אותנו. אחרי שהגרמנים עזבו, הנזירות הביאו לנו מזון וניסו לעודד אותנו באומרם שהפעם הכיבוש הגרמני יהיה קצר. כמה ימים מאוחר יותר, הצבא האדום גירש את הנאצים מהאזור לתמיד.
כל מה שעבר עלי במשך השנים של הכיבוש הנאצי, השאיר צלקות עמוקות בבריאות שלי. האדם האחראי למה שקרה באזור שלנו בזמן הכיבוש היה טומנק, שהיה קומנדנט (מפקד) של מחנה הריכוז ביגלניצה.


 

צילה הוס-שניידר
וורוצלב, פולניה
25 בינואר 1960


 

העדות הזו נמסרה למשפט של פול טומנק, שהואשם בפשעי מלחמה. המסמך הזה הוא תרגום מפולנית (אנגלית).
המסמך המקורי נמצא במוזיאון ההסטורי של פולין, בורשה.