המאפיה ובן בעל המאפיה
(רחל אמיצי)
המאפיה שהייתה יחידה בעיר (לפי זכרוני), יצרה מיני לחם ולחמניות ... בלומנטל ...

(פרידה שטרנג) זכורים לי :
" קֶזֶרְקֵה " – לחמנייה מכוסה בפרג.
" וָיְסֵנרָזֵווה " – לחם שהופק מקמח שחלקו שחור וחלקו לבן.
" רוגָלְקָה " - לחמנייה בצורת סהרון.
" זֵמָלָך " – לחמנייה עגולה.
בנו של בעל המאפיה (היו לו מספר בנים), היה מאוהב בבתו של הסנדלר
(לא זכור לי שמו) , ... אברום בלומנטל ...היא הייתה בחורה יפיפייה ... אֵקָה חונֵס ...
באחד הימים הביא אבי הנערה שדאג לביתו, בחור מאמריקה לשידוך... בן אחות של ראובן פישבך ... לבחור זה הייתה נכות קלה ... צָלע ... , הנערה בראותה את השידוך הזעיקה את בן האופה לעזרה.
אבי הנערה כלא אותה בחדרה. בלילה הצליח בן האופה לחדור לחדר דרך החלון לברוח אתה ולענוד לה טבעת ולקדשה.
האבא התעורר רדף אחרי הכלה הטרייה, ניסה להוריד את הטבעת מידה, אך ללא הצלחה.
בן האופה לקח את הנערה לביתו ו"השידֶך " האמריקאי חזר בבושת פנים לאמריקה.
סופו של הסיפור וגורל הזוג לא ידוע לי, כי עזבנו את העיירה בשנת 36.
(עדכונים פרידה שטרנג)

(אסתר אפרת, לאה חוטר ישי)
למאפיה הייתה חנות במרכז העיירה בה מכרו את תוצרתה. כמו כן מכרו לכפרי הסביבה. אבא ישראל עבד בחנות זו. מחלק הלחם, כאשר היה מוביל את הלחם למכולות היה מוריד בביתנו לחם ולחמניות טריים מדי יום.
... לפרידה גירסא שונה לגמרי ...

(פרידה שטרנג)
האדם שהבריח את אקה חונס היה בן דודה ראובן פישבך אשר העבירה לביתו של אברהם בלומנטל. ברבות הזמן הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים פסח ואסתר. הם שרדו את השואה עם הילדים. לאחר המלחמה שהו במחנה של שרידי השואה בוֶלְץ ליד לינץ שבאוסטריה.
משם הגרו לארצות הברית . פסח ואסתר גרים כיום בארצות הברית. מבקרים מדי פעם בארץ.