​

 

רחל אמיצי
בת בלהה ואברהם
נולדה ביגלניצה, פולין ב- 16.9.1925
עלתה ארצה ב-1946
נפטרה ב-ג' תמוז תשע"ח, 16.6.2018

רחל נולדה ביגלניצה, עיירה קטנה, אז בפולין והיום באוקראינה, בשנת 1925 להוריה בלהה ואברהם, בתוך משפחה רחבה גדולה, עם סבא והרבה דודים ודודות. היה לה אח אחד, אהרון, גדול ממנה בשבע שנים, שאהבה אותו מאד. המשפחה הייתה מסורתית ופתוחה לילדיה. העיירה הייתה מוקפת הרים ויערות, תושביה היו אוקראינים ומעט פולנים.
רחל למדה בבית ספר יסודי פולני ובבית ספר עברי למדה שפה וספרות עברית. כבר כילדה חלמה להגיע לסמינר למורים עבריים בלבוב ולעלות ארצה לאחר הלימודים. בגיל עשר התחילה ללכת לתנועת הנוער "גורדוניה" – אחיה ניהל את התנועה שם. לאביה הייתה חנות לכלי עץ ובשנות ה- 30, בעת המשבר הכלכלי הגדול, עבד בכפרים שבסביבה בכל עבודה מזדמנת. הבית היה צנוע ולא חסר דבר.
ב- 1939 כבשו הרוסים את האזור, ורחל למדה רוסית וגרמנית, ואף התקבלה לסמינר, אלא שתוך שנתיים נכנסו הגרמנים והרוסים ברחו. רחל החליטה להישאר עם הוריה ולעזור להם. האח התגייס לצבא הרוסי ונפצע.
התחילה תקופה קשה של רדיפות, חיים בגטו, שנקרא "הרובע היהודי" בעיר בצפיפות גדולה. מחלת הטיפוס השתוללה בגטו ועשרות נפטרו מדי יום. את הצעירים, ורחל ביניהם, הוציאו יום יום לעבודה קשה בחקלאות. לאחר תקופה מסוימת נלקחה לעבודה בחווה חקלאית, ובזמן היותה שם נרצחו אחיה ואימה ביריות. אביה הצליח להימלט והגיע אליה. יחד המשיכו לעבוד בחווה, ככוח עבודה שהגרמנים נתנו לאוקראינים. בכל מקום ירו ביהודים, וכך ירו גם באביה. נדדה ממקום למקום, חזרה לחווה בה עבדה קודם ולמזלה בעלת החווה הגויה הצילה אותה והגנה עליה מהאוקראינים ומהגרמנים גם יחד. כך נשארה בחיים. שאלה את עצמה שוב ושוב - למה דווקא היא? איך קרה שדווקא היא ניצלה. מכל משפחתה הענפה.
אחרי המלחמה נשארה באזור, שנשלט על ידי הרוסים, ועבדה כפקידה, עד שהתאפשר ליהודים לעזוב את השטח הרוסי ולחזור לפולין. רחל חזרה ומצאה הרבה יהודים מעיר הולדתה. היא נכנסה למסגרת של קיבוץ בפולין והצטרפה לגרעין – הוא ההשלמה הפולנית של עין המפרץ. ולאחר נדודים הגיעה סוף, סוף לארץ.
בארץ הועבר כל הגרעין למחנה המעצר בעתלית ולאחר עשרה ימים הייתה "השבת השחורה" והם שוחררו והגיעו לעין המפרץ בזכות לוי צור, שהכיר אותם מתקופת שהותם בגרמניה לקראת העלייה.
בקיבוץ הכירה רחל את אהרון אמיצי ונישאה לו. רחל מספרת עד כמה היה לה קשה כשנכנסו לחדר משפחה ללא שום טקס, ללא חתונה של ממש. בדמיונה ראתה את הוריה שמחים איתה בחתונה מפוארת, אך המציאות הייתה אפורה מאד. לרחל ולאהרון נולדו 3 ילדים: אריה, דני וניצנה, והיא הייתה אמא וסבתא חמה ואוהבת. הייתה לה גם בת מאומצת – שרה, ששמרה איתה על קשר טוב ואוהב כל השנים.
התאלמנה מאהרון בהיותה בת 55, וכאבה מאד את הפרידה ממנו.
היו לה חברות רבות בקיבוץ, שלאט לאט הלכו לעולמן לפניה, רחל מבטאת בסיפור חייה הרבה עצב וכאב על הבדידות שהקיפה אותה עם השנים. לפני כשנה נפטר גם דני בנה.
רחל עבדה 25 שנה כמטפלת בבתי ילדים, אהבה את עבודתה וזכתה להרבה אהבה מהילדים שחינכה. לאחר מכן עבדה שנים רבות במתפרה, וגם שם ידעה למצוא עניין והייתה שמחה בחלקה.
אישה צנועה ושקטה, שידעה למצוא את הטוב במה שיש לה, ולראות תמיד את חצי הכוס המלאה.
במשך השנים הרבות בקיבוץ הייתה רחל חברה בוועדות שונות, והיה לה אכפת וחשוב מה שקורה בקיבוץ. לשינויים הסתגלה, כפי שהיא מעידה על עצמה, כי "מטבעה היא מתרגלת לכל דבר ותמיד הרגישה טוב בקיבוץ".
נזכור את דמותה השקטה של רחל מטיילת בשבילי הקיבוץ, שאותו תמיד אהבה, משרה סביבה אווירה של קבלה ורצון טוב, ולפחות כלפי חוץ – שלווה ומפויסת.